חומסקי והדקדוק האוניברסאלי

הביקורת של חומסקי על הביהביוריזם ומסקנת הדקדוק האוניברסאלי

כותב כשר בהקדמה לספרו של חומסקי לשון וחרות- "חומסקי מתח ביקורת על תורות ביהביוריסטיות (שקמו כמחאה של האמפיריציזם הלוגי בפילוסופיה ההגליאנית), שהן עמדות הרואות בהתנהגות הנצפית נושא המחקר או נושא ההערכה, יסוד הבנת העולם או מוקד השינוי שלו. ההתנהגות הנצפית, לטענתו, היא רק קליפה חשובה ואין טעם לתת לה מעמד עצמאי […] לא ההתנהגות היא העיקר, אלא מערכות החוקים המכוננות (המחוללות) אותה או המכוונות אותה, הגלומות בשפה הטבעית" (עמ' 9-10). הביהביוריזם, וסקינר  בראשו, מצדד בכך שהידע האנושי הוא סכום התנסויותיו של האדם, משמע, ניסיון, תצפית, למידה- הדרמה חיצונית. "ההתנהגות האנושית, נטען בביהביוריזם, היא מערכת של תגובות מותנות, וההתייחסות אל הרצונות, אל הכוונות או אל החשיבה כאל מי שעומדים ביסוד התנהגות האדם אינה אלא ערפול שמקורו באשליית החירות שטיפחו הפילוסופים […] האדם הגיע לעולם בחוסר כל ואת הידע שלו הוא רוכש בתגובה לגירויי הניסיון" (ריינהרט, 2003, אחרית דבר, בתוך: חומסקי, שפה ושאלות על הידע, עמ' 162, 182). כלומר, האדם הוא יצור פסיבי הנתון מעצם מהותו לשליטה ותמרונים של הסביבה. בניגוד לכך, "תיאוריית הידע הלשוני של חומסקי ברוח המסורת הרציונליסטית, דוגלת בכך שהניסיון מיתרגם לידע דרך מושגים ומבנים מולדים שבהם מתמפה הניסיון" (שם, עמ' 162)-  הדרמה פנימית ('מצבים פנימיים'). "הידע הלשוני", טוען חומסקי,  "חייב להיות ידע גנטי מולד ולא ידע חברתי נרכש. מבנה השפה טבוע בכל דובר שפה מלידה, ובתהליך רכישת השפה הילד ממפה את הניסיון- הקלט הלשוני שאליו הוא נחשף- בתשתית נתונה[…] לימוד השפה הוא רק אקטיבציה של התשתית הגנטית" (שם, עמ' 164- 166). "את רכישת אוצר המילים מדריכה מערכת מושגים עשירה ומורכבת המקדימה כל התנסות. קיימות טענות שאמתותן ידועה ללא תלות בהתנסות (בדומה למושג ה'אפריורי' הקנטיאני, ח.ס.)- אמתות של משמעות ולא אמתות של ניסיון אמפירי" (חומסקי, 2003, עמ' 33). "השפה היא אינסופית ולכן אינה יכולה להיות מוגדרת ככלל הידע שנרכש על ידי גירויים (התניות) חיצוניים ובאמצעות רשימה והרחבה אנלוגית. על כן אין כל דרך לתאר את הידע הלשוני מבלי להניח מערכת מופשטת של כללים ליצירת משפטים, כגון- 'הדקדוק' או 'שיטה חישובית', במונחיו של חומסקי; מערכת כללי הייצור של הידע הלשוני[…]חומסקי טוען לשוויון אנושי על סמך יכולת ולא על סמך היעדר יכולת, שכן בני האדם באים לעולם מצוידים במערכת מולדת משוכללת, והיא המגדירה את הטבע האנושי" (ריינהרט, 2003, עמ' 164, 182). השפה היא, אם כן, מצע דומה ומשותף לכל היצורים החושבים, או לפחות לכל אלה הנושאים מלידתם מטען שכזה. גם מוח פגוע אינו מוציא את האדם מחברת בני האדם, אלא רק מגביל את יכולתו להשתמש בפוטנציאל השפתי. מכאן שהביקורת העיקרית של חומסקי על הגישה הביהביוריסטית היא שלא ניתן לתאר את הידע הלשוני ללא הנחת מבנה מופשט, הגוזר כללים שמקורם במוח. אם השפה היא כושר מוחי מולד, לפי תפיסתו של חומסקי, הרי שהאוניברסליזם נובע ישירות מטענה זו בשל היסוד הגנטי-מוחי. כשם שאברי גוף ויסודות אורגניים הם תכונה המשותפת לכלל היונקים, ובתוכם האדם, כך הוא גם האיבר המוחי, המבנה הדומיננטי ביותר שזכה בו האדם. בניגוד לכך, עיצוב התנהגות הוא עניין יחסי, טריוויאלי, תלוי מצב והיסטוריה, שאינו מוטבע בגוף החי, אלא בנסיבות חברתיות ורגשיות. כישורי למידה, דפוסי שליטה ותשוקות למיניהן הם עניין פרטיקולרי ופועל יוצא של פוטנציאל השפה האוניברסלי. השפה, אליבא דחומסקי, למרות מוגבלותה המבנית , פורצת דרך במהותה, בעוד שכוחות הסביבה ועיצוב ההתנהגות, נטיות ויכולות הם רק תגובה חיובית או שלילית לעקרון החופש המולד של השפה והמערכת הקוגניטיבית. חומסקי מבקר את הביהביוריזם בהפניית עורף לכוחו האימננטי של המבנה הנפשי- של השפה והלכי המחשבה. הביהביוריסטים, בהמשך לביקורתו, מרוקנים מתוכן את חקר ההתנהגות, כאילו היה מדובר בבני אדם שהם חומרי גלם הנתונים לשליטה ואילוף. בביהביוריזם מושג הסובייקט האוטונומי מתפוגג, ומוקנה לפרט, מחד כוח מאגי, מעין תחליף אלוהי של יסוד מניע ומעצב, ומאידך ,ובה בעת, היותו קנה רצוץ ונשלט כחומר ביד היוצר, מעין 'חי-מת'. יתכן וזו גם אידיאליזציה של יחסי 'עבד-אדון' באצטלה מדעית, ולעיתים לטובתם של צרכים פוליטיים. מרוח האִמרה- "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ"  נובעים כוחם של מנגנוני הלשון החומסקיאני, שמעוגנים בחומר מוחי קשיח, כזרע על פני האדמה.

הגדרות

גנרטיביות (generativity)- "דקדוק אוניברסאלי גנרטיבי היא תיאוריה המנסה להגדיר את התכונות הכלליות של השפות אשר בני אדם יכולים ללומדן באופן נורמלי[…]אדם היודע שפה זוכה באמצעותה במערכת של כללים ועקרונות- דקדוק מחולל" (חומסקי, 1979, עמ' 13). "דקדוק גנרטיבי הוא דקדוק תצורני, המוגדר ומפורש דיו בשפה מסוימת, ובעזרתו הבלשן מצליח לנבא טווח בלתי מוגבל של מבעים מובנים, ואת רמת הדיוק של ניבויים אלה ניתן לבדוק באופן אמפירי" (חומסקי, 2003, עמ' 55). הדקדוק הגנרטיבי מייחס תיאורים מבניים לביטויים לשוניים בעלי צורה ומשמעות; יוצר ייצוגים מנטליים של צורת המשפטים או של הצליל שלהם ושל משמעותם (חומסקי, 1979). הגנרטיביות היא, אפוא, תופעת הדקדוק היוצר, הנשענת על בסיס גנטי ומבנים אוניברסאליים, שבעזרת מילים ומורפמות קובע הילד את מערך הפרמטרים המתאים לשפתו ורוכש את השפה, וכמבוגר יוצר בה את חייו.

רקורסיביות (recursivity)- "מערכת כללים רקורסיבית- מערכת כללי הגזירה, המאופיינת בכך שהיא מחילה את כלליה גם על הפלט של עצמה. כלומר, ניתן להפעיל על צירוף שמני מסוים את אותם כללים שוב ושוב עד אינסוף, כמו "הוא הלך להולכים, שהלכו,להולכים,שהלכו..לירושלים". כללים כאלה מבדילים שפה אנושית משיטות קומוניקציה של חיות, שאצלם הצירופים אינם גדלים מתוך עצמם אלא נעשים בהפעלת כלל החזרה" (ריינהרט, 2003, בתוך חומסקי: שפה ושאלות על הידע, עמ' 173). להבנתי, אצל החיות אין חזרה ספקולטיבית, אלא תקשורת אינסטרומנטלית בלבד לצורכי פעולה.

סכמת גזירה (tree diagram)- "תרשים תחבירי המדגים באופן גרפי ניתוח של משפטי שפה (חוקי גזירה), שהוא מבנה כללי של כל הצירופים בכל השפות. זו סכמה שהיא מעין הנחייה לבניית צירופים מורכבים מקטגוריות בסיסיות, הכוללות בין השאר צירוף שמני, צירוף פעלי, מורפמות שונות, מקדמים, משלימים ועוד"(חומסקי, 2003, עמ' 169-170).

משפט כוכבית (incorrect sentence)- "צירופים שאינם משפטים תקינים, שאינם דקדוקיים, או שאינם בנויים כהלכה" (חומסקי, 2003, עמ' 18), כדוגמת "עברית קשה שפה"; שאינם נענים לחוקי התחביר של שפה מסוימת. יוצא אם כך שבניגוד לדקדוק הגנרטיבי משפט הכוכבית מבטא חריגה מהמבנה החישובי המולד, כפי שזה בא לידי ביטוי בכלליה התחביריים של שפה מסוימת.

שיטה חישובית (computational method)- "זו מערכת מופשטת של כללים לייצור משפטים- בדומה ל'דקדוק', המקשרת בין צליל למשמעות; המבנה המופשט המולד של השפה- התיאור התיאורטי של השפה" (ריינהרט, בתוך חומסקי, 2003, עמ' 162). "השיטה החישובית (התחביר) היא מערכת הגוזרת משפטים (מבנים לשוניים) ב"התייעצות" עם הלקסיקון המנטלי, המאחסן מילים ויחידות לקסיקליות אחרות (מורפמות) של השפה. תהליך הגזירה של המשפטים רציף ומצטלב עם המערכת הצלילית- המימוש הפיזי, ועם המערכת המושגית כוונתית- מימוש החשיבה והקומוניקציה" (שם, עמ' 168). "כללי הגזירה מאפשרים לנו לצרף קטגוריות בסיסיות לקטגוריות צירופיות (משלימים) רחבות יותר, עד לקטגוריות המשפט. השיטה החישובית מייצרת מערכת אינסופית של משפטי השפה- זוגות של ייצוג מבני המתממש בצליל ובקבלת מובן" (שם, עמ' 175). זהו, אם כן, תהליך רכישת השפה (הגזירה), שהוא אקטיבציה של תשתית גנטית נתונה, המתבטא בהצטלבות שבין צליל ומובן, בין החומרי לנפשי, על פי נתונים המופעלים בו בזמן מגירוי הסביבתי, שנופל על מצע מוחי. החיבור בין השניים קובע את השפה הספציפית בה נדבר.

הדגמה

סכמת גזירה

'משה הוציא את בני ישראל ממצרים'.

המשפט הנ"ל מורכב מצירוף שמני ומצירוף פועלי- 'את בני ישראל' (שמני) 'הוציא משה'(פועלי).

'בני ישראל' הוא משלים שמני של הפועל 'הוציא', שחובר אליו משלים- 'ממצרים'- שהוא צירוף יחס. בנוסף 'בני' הוא מקדם של 'ישראל', הגוזר שמדובר בעם (ולא במקום גיאוגרפי או בשם פרטי).

שתי דוגמאות של גנרטיביות על סמך המשפט המקורי

1.'וידבר אלוהים אל משה, שהוציא את בני ישראל ממצרים'

2.'משה בן עמרם הוציא את אחרוני בני ישראל ממצרים'

בדוגמה הראשונה המשפט המקורי מתפקד כמשלים של המשפט החדש, שאף הוא מורכב משם ופועל- 'וידבר אלוהים'.

בדוגמה השנייה 'בן עמרם' הוא משלים של משה, בעוד ש'אחרוני' הוא מקדם של בני ישראל.

שתי הדוגמאות מחוללות ומעשירות את המשמעות של המשפט המקורי, ונשענות על כללי סכמת הגזירה, המנחים כיצד לבנות צירופים מורכבים מקטגוריות בסיסיות.

שתי דוגמאות של משפטי כוכבית

1.*'משה הפליג את בני ישראל ממצרים'

'הפליג' נושא תפקיד של פועל, ובצירופו של משלים התפקיד התמטי המתחייב הוא מטרה- לאן? או שותפים- עם מי? במשפט הנ"ל לא קיימת מטרה, ובני ישראל נשארו ללא תפקיד כלל (במשפט המקורי בני ישראל בתפקיד המושפע של הפועל 'הוציא'). גם התפקיד התמטי של מקור- 'ממצרים' , אינו רלוונטי במקרה זה, אלא בתנאי שבני ישראל אינם מן המניין (ואז- 'משה הפליג ממצרים'). לכן זהו משפט כוכבית.

2. *'ממצרים משה את ישראל הוציא בני't

המבנה של המשפט הנ"ל מיוצר באמצעות אופרציית תנועה, המזיזה את צירוף היחס 'ממצרים' במשפט המקורי אל תחילת המשפט, ובנוסף מוציאה מתוך הצירוף השמני 'בני ישראל' את הרכיב 'בני' לסוף המשפט, בניגוד לתנאי הדקדוקי האוסר על הוצאת רכיב מצירוף שמני בפעולת תנועה. השם 'ישראל' ללא צירוף כלשהו נשאר בתפקיד תמטי מעורפל- מי הוא המושפע? בנוסף, תפקיד המטרה 'בני' חסר משמעות, אלא אם כן נוסיף, למשל, את המילה 'אדם', כך שהמטרה תהיה 'בני אדם'. גם במקרה זה המשפט נשאר ברמה של סלנג- 'להוציא בני אדם'. מאחר שיש בדוגמה זו הפרה של השיטה החישובית זהו משפט לא תקני.

שאלות, תשובות ואי תשובות בהתייחס לשיטתו של חומסקי

אף על פי שהגוף הוא המסד הפיזי של החירות והאוטונומיה של בן האנוש המדבר, הוא נשאר מעורפל בתורתו של חומסקי. קיומם של המנגנונים הפיזיים במוח זכה לתיקוף חומסקיאני ותשובות דרך תוצרים לשוניים של כללי הדקדוק האוניברסלי, כלומר- חקר התכונות המופשטות של מנגנוני המוח, אך לא להכרה ריאלית של תוכן ה'קופסה'. חומסקי מביע תקווה שהידע שהתגלה יהווה צעד לקראת הטמעת הפסיכולוגיה והבלשנות אל תוך מדעי הטבע.

חומסקי שואל על מידת האוטונומיה של השפה, והאם היא קדמה ליצירת החברה והתרבות, כחלק ממספר שאלות קלסיות שהציג בעבודתו. תשובתו- השפה, בהיותה מעוגנת בגוף, אינה דואליסטית בתור נשמה שפרחה לה, אלא יש לה אבטחה מבנית-חומרית, המקנה לה חופש אינסופי מכל עריצות סביבתית, כפי שאפלטון ב'בעיית אפלטון' ניסח את כושרו המולד של עבד לדעת אפריורי עקרונות גיאומטריים. במוניזם גוף-נפש החומסקיאני השפה מחזיקה את הרוח והחומר בשני קצותיהם בתור גשר פסיכו-פיזי (בדומה ל'משולש הבורומאי' הלאקאניאני), מה שמקנה לשפה עמדת בכורה על החברה המשתמשת בה, בדומה לאמונה המסורתית שהמילה קדמה לעולם.

חומסקי פיתח תיאוריה אודות מבני השפה של הסדר הרציונלי, ונמנע מלשאול אודות יסודות אנושיים שאינם נענים להגיון התבונה, וסותרים את הסדר הרציונלי. בניגוד לחומסקי היה זה פרויד שנכפה לגלות את המודל הסטרוקטורלי, המשַכֵּן באני-העליון את דחף המוות, שפועל בניגוד לסדר רציונלי, הסדר שמאפיין את המודל הטופוגרפי המוקדם יותר- בו עבודת הפענוח והפרשנות מרחיבה ומדגישה את היסוד הרציונלי באני. בהמשך לכך נשאלת השאלה מהו מקור הדיכוי של ההוויה המדברת. חומסקי מכוון את ביקורתו לסביבה החיצונית, כגון הזרם הביהביוריסטי והתרבות הקפיטליסטית, ומשמיט את הפנס בכל הקשור לסביבה הפנימית, שמוחזקת בתורתו כמקור של כוח וחירות. האדם, אליבא דפרויד, מתמודד עם כוחות חזקים, לעיתים אף ממנו, מעצם היותו נתון ליצרים בדומה לכל בעל חיים אחר, אלא שגופו לא פועל באופן מכניסטי, אלא נדרש לחינוך ולמידה על מנת לרסן את הכוח הפנימי, שכן 'האני אינו אדון בביתו'. העבדות אינה אך ורק ממקור חיצוני. היסוד היצרי, ששולט בנו, מושלך לעיתים אל יחסים חיצוניים של עבד-אדון מתוך צרכים אינטימיים ועד לצרכים כלכליים ופוליטיים. כלומר, הדחף הסדו-מזוכיסטי הפרוידיאני מתנגש עם חירות השפה החומסקיאנית. במילים אחרות, השפה כשלעצמה אינה תו תקן מוסרי של חירות, ודווקא ההכרה ברגעים בהם היא חדלה לתפקד כשופר של חופש, היכן שהיא מועדת, נעלמת ונאלמת, ונשארים אנו בני-גוף בלבד,שם השפה מומצאת מחדש, ומשקמת את הוויתנו כבני אנוש. היסוד היצירתי גלום, אפוא, בתכונתה של השפה להשתבש ולהישמד, למרות ראשוניותה המולדת. ההיבט היצירתי של היכולת הלשונית שעומד בלב המחשבה הקרטזיאנית וזו של חומסקי, אכן שריר וקיים, אך לא מעצם אי תלותה של השפה בגוף המכניסטי (הדואליזם של דקרט), אלא מתוך פגיעותה ותלותה של השפה בהיבט החומרי-יצרי.

לשון וחירות

כתב קאנט- "האל יצר את האדם בן חורין". ממשיך אותו חומסקי- "תמציתו של טבע האדם הינה חירותו והמודעות לחרות זו" (חומסקי, 1979, עמ' 17). על הקשר בין תפיסת הלשון לתפיסת החירות כותב חומסקי- "לכל בני האדם יש מערכת של תכונות הטבועות בהם מלידה- מושגים של מערכת חוקים, משמעות, מטרות ואמצעים, יחסים תחביריים הקשורים בשפה ובלשון[…] פעולותיהם של בני האדם מוגבלות על ידי מערכות המושגים והחוקים הפנימיות, כמו שמוגבלים גם כוחות הסביבה שמתנגדים להם או מנסים לאסור את גילוייהם. וכל זאת, קובע חומסקי, בשל 'התנועה החופשית של הרוח' במסגרת שמתווים החוקים הללו (חומסקי, לשון וחרות, עמ' 10-11). "הלשון היא תהליך של יצירה חופשית; חוקיה ועקרונותיה קבועים, אך ניתן לנצל עקרונות מחוללים אלה באין-סוף אפשרויות[…] בלא המתח שבין הכרח לחופש, חוק ובחירה, טוען חומסקי, לא יתכנו יצירתיות, תקשורת ופעולות משמעותיות אחרות[…] מערכת הכללים הלשוניים משקפת, לפחות בחלקה, תכונות פנימיות של המבנה הרוחני של בני האדם" (חומסקי, 1979, 28-31). "היצירתיות אינה מתנגשת עם החלק המבני של השפה, אדרבא היא תכונה של פעולה חופשית במסגרת מגבלות המוטלות על ידי החוקים השולטים בכל תחום שהשפה היא חלק ממנו" (חומסקי, 1979, עמ' 11).

היסוד והסוד היצירתי טמון בפוטנציאל מולד ואוניברסאלי של השפה- 'הדקדוק הלשוני', שמגביל לכאורה, אך דווקא זו אותה הגבלה שדוחפת את הפרט לפרוץ למרחבים חדשים אל מחוץ לקופסה, "בלא מערכת של מגבלות פורמליות אין פעולות יוצרות; בהיעדר תכונות מהותיות מגבילות של מחשבה ייתכן רק שיפור התנהגות, אך לא פעילות יוצרת של השתכללות (חומסקי, 1, עמ' 21).979 דיכוי החירות והתבונה מתבטא במעשיהם האלימים של בני האדם, והיותם עבדים בפועל ובמסווה,"עבדים בשכר", הנתונים לעריצות חיצונית של בני מינם. השפה כמשאב מולד ואוניברסאלי,"אידיאות מולדות", היא מקור חירותו של האדם,"את השפה אי אפשר ללמד אלא רק לעוררה במחשבה" (שם, עמ' 25). השימוש היוצר בשפה ובדקדוקי הלשון, בעקבות דקרט, מקנה חופש חשיבה ותפיסה, שהיא תחושת קיום החורגת מעבר לתחומי ההסבר המכניסטי של שאר בעלי החיים. זו, אם כן, הלשון שמגדירה את האדם כיצור בן חורין במהותו.

לסיכום חלק זה אומר שטיעונו של חומסקי על הקשר בין לשון וחירות, בהתבסס על השקפת הרציונליזם, נתמך על ידי הגישה המבנית, והקשרה לתשתית גופנית-צורנית. כלומר, לגוף יש תמיד חופש וכוח יותר מלכל כוונה ורצון. עם זאת טען היידגר ש"המילה הורגת את הדבר", ושקספיר כתב- "מילים, מילים, מילים". במילים אחרות, עולה השאלה עד כמה השימוש המודע והלא מודע בשפה מופרֶה על ידי המצע המוחי, או שלעיתים הדיבור עקר והמילים פורחות באוויר, תרתי משמע. כשהמוח מזדעזע חלה התרופפות במוניזם, והתרחקות בין הגוף לנפש. השפה כאילו מפצה את עצמה ביצירתיות עודפת, כפי "שלמדה" מהמנגנונים הפיזיולוגיים. נוכל לזהות את חולשת המוניזם במצבי פסיכוזה או לחלופין ברגעי השראה. הממד היצירתי וחופש השפה אינם עומדים אל מול דיכוי חיצוני בלבד, אלא גם מתכתבים עם מצבי קיצון פנימיים, שלעיתים מחזקים את המבנה המוניסטי ולעיתים מעמיקים את פיצול הנשמה מהגוף. חומסקי התייחס ל"'קטגוריות ריקות', שאינן מאותתות למנגנוני הקול"(2003, עמ' 75). להבנתי זה אותו רגע בו חל בקע בין הממד הצלילי של המימוש הפיזי לבין הממד המושגי של החשיבה והתקשורת, כמו להישאר בלי מילים או עם מילים בלי גוף.

ביבליוגרפיה

חומסקי, נ. (1979), לשון וחרות, מסות בנושאים אידיאולוגיים, היסטוריים ופוליטיים,

תרגום מאנגלית: חגי פורשנר, ירושלים: מפרש.

חומסקי, נ.(2003), שפה ושאלות על הידע, תרגום מאנגלית: נועה שובל, תל אביב: רסלינג.