פרויד שאל את המונח 'ניקוי ארובות' מאחת ממטופלותיו,
כדי לתאר את מטרת הטיפול הנפשי. האמצעי לכך הוא ה'ריפוי בדיבור' – העלאת זיכרונות מודחקים למודעות, לעתים הבנייתם מחדש, תוך כדי הדיבור, על מנת לפתוח את ערוצי הסיפוק, בעיקר המיניים, שהיו מודחקים בלא – מודע בשל איסורים חברתיים, וגרמו בשל כך לרגשות חרדה ואשמה. בהמשך, כאמור, החרדה הובנה כגורם להדחקה, אותו סימן או סימנים משגרת החיים, שמאותתים לאדם על סכנה קרבה, ושעליו לנקוט בצעדים דחופים על מנת להרחיק את האיום. השינוי הנ"ל מסביר למה הסיפור האקטואלי של חיי היומיום הוא אתגר של ממש, ושהמפגש הטיפולי אינו מתמצה אך ורק בהעלאת זיכרונות מהעבר, שהרי הזיכרונות גם כך וכך צצים ועולים כמו צל נופל.
לאקאן חזר לדרכו של פרויד, אך מעבר לעיבוד החומר המודחק בנפש, הרוחש משאלות וחלומות, הוא שם את הדגש על הממד הממשי של המועקה – אותו סיפוק שהוא כינה בשם 'התענגות' (jouissance), שיותר משהוא קשור בדחף המיני הוא מושג דווקא על ידי הכחדתו, כלומר מצב של ריק ואבדן, המלווה בתחושות של איום וחוסר אונים. הסיפוק ההתענגותי כרוך במועקה ולא דווקא באנחת רווחה. יהא זה להתמזג לרגע עם תנועת הדחף, להיות האחד נטול כל סביבה, בדומה למושג 'מחוץ לקיום' של קירקגור (ex – sistence), או לרעיון של דחף המוות הפרוידיאני, הלוחץ את החיים עד לקצה שלהם. הטראומה היא רגע מוחמץ שכזה. התהליך האנליטי מנסה לבודד את הגרעין ה'טראומטי – התענגותי', שהאחר מגלמו, שניתן יהיה לוותר עליו, שיניח לנו, כלומר לעשות בו שימוש. ההתענגות מופקת במצבים טראומטיים בהם השפה כאילו נמחקת, והדיבור המכוון לאחר גווע. לעתים ניתן לדמות זאת לרגע של השתחררות מינית וקץ הפנטזיה. במהלך הטיפול נעשה ניסיון לעבד את הגורם הטראומתי והמועקה הנלווית לו, ולהחזיר לחיים את הסיפוק הנפשי המודע והלא מודע, שהוא אור ירוק המאפשר תנועה והתקשרות. הצבע האדום בתהליך זה אינו ניצב בכיוון ההופכי, אלא מסמל את התשוקה לחיים שקיבלה עתה אור ירוק. נוכחות המטפל מעודדת לדבר, בהיותו הצד האחר שאליו מופנות, לעתים מוטחות, המשאלות והתביעות של המטופל. השיח הטיפולי אינו נדרש לחכמה וחדשנות, הוא פשוט וכמעט נאיבי. לתת, כך סתם, למילים לצאת ולזרום בתהליך האסוציאטיבי. אלא שהדיבור הוא גשר על מים סוערים. באמצעות השפה, ובייחוד היכן שהיא נתקעת, נכשלת, נשברת, שם מתגלה אמת שלא הכרנו, מציאות שקוראת לנו שלא להפנות לה שוב את העורף. בגרסה של פרויד אלו תצורות הלא מודע – פליטות פה, סימפטומים, חלומות וכו', שעוקפים את מחסום ההדחקה ומביאים לאוויר העולם חומר 'אסור' מהלא מודע השפתי. לאקאן חצה את חומרי המיתוס והחלום הפרוידיאניים אל משברי השפה – שפה של צלילים וחומר, שלעיתים רק התנועה והריתמוס הם לה זכר ועדות, מעין לא מודע ממשי שבגוף החי. המטפל הוא אותו גורם שמניע את המטופל לאותם רגעי חסד קשים ודוממים, שקיימים בו גם כך וכך מעצם היותו בן אנוש נושא גוף ובעל שפה, והתעצמו בשל נסיבות חייו הייחודיות, בשל גורלו. אלו רגעים שמתוכם מבנה המטופל את נפשו, קרי – את הלא מודע והאיווי לחיים, עם כוחות מחודשים ואפשרויות שלא חלם עליהן בעבר, ועתה הן חלק מימיו ולילותיו, פרי כישרונו ותושייתו.
על פי מילר, ממשיך דרכו של לאקאן,
לאקאן טען ש"אפשר להביא כל אדם עד למקום שאינו רוצה לדעת עוד דבר על הלא מודע שלו". כלומר, לחצות את עולמות הפנטזמה והחלום, את ההיאחזות העיקשת באחר המדבר והיודע, את מבני השפה וחוקי הדקדוק של הלא מודע והנפש, אל חירות לעשות ולברוא יש מאין, כך שהמילים לא תהיינה רק הבטחות שווא, אלא תענוג ממשי, בבחינת 'נעשה ונשמע'. כשהשפה נכשלת, לעתים שותקת, המעשה מתקיים. היו שכינו זאת 'מעשה האמנות', 'אהבת השירה'. כולם ככולם מובילים לחשיפת יציר האדם במערומי יצירתו – מחלום ליל למציאות נוכחת, מהכוח לפועל. "תמות נפשי עם פלשתים" (שופטים, טז ל) הוא רגע בו נמצאת מילה (או צעקה) שבוראת את האדם היחיד, כמו צו קטגורי, כמו ללכת עד הסוף ולגלות ראשית, לגלות עולם. הנפש מתה כשהסביבה מתה עמה, ורק קול דממה דקה מבשׂר על הבאות, ונושׂא משב-רוח. גישה הדוגלת בטיפול אנליטי 'בָּתַר – נפשי' (פוסט נפשי) מכוונת לחציית הנפש, נפש המתקיימת בלאו הכֵי ומטופלת בה בעת, אל מחוזות נטולי שפה, יחס וחוק, העשירים בחופש יצירתי ובחוויה קיומית נבדלת.
לאקאן מכוון להתענגות נשית, שנוגעת במקורות הגוף והדחף, מרחב לא ידוע וממשי הנושא פתח וסיכוי, גם אם 'המאוים' סובב בו כבתוך מבוך סתרים, בשל זרותו והיותו חיצוני ללא מודע הנוהג כשפה. מנגד העונג הפאלי ששבוי תחת מכבש הסירוס ו'חוק האב' (היינו, ה'שפיץ' של השפה, מסמן העל), ומאפיין את המוסכמות החברתיות, מועד לנפול לאובססיה של מחשבות עקרות, בהעדר עזר ממשי כנגדו, אותו כוח עלום שיכול לשבר את השפה עד למעשה המילה, עד לעונג הבא.
המטפל אינו רק פרי של השתקפות דמיוננו,
השלכותינו ומודל להזדהות. הוא אינו רק האחר הגדול, אותו שופט ואידאל רב מילים וידע. הוא גם, ובעיקר, הגורם הממשי של איווי המטופל, המתנע שדוחף אותו ללכת הלאה, להמציא ולמצוא את דרכו. כשלחץ ההדחקה ושאר מנגנוני ההרחקה והבידוד פוחת בלא מודע, והאנרגיה ההגנתית משנה כיוון, עיננו נפקחות ליומיומי, ורגלינו כאילו מהלכות מאליהן. המפגש האנליטי מחפש את הקשר הייחודי של כל אחת ואחד בין המסמן וההתענגות, בין השפה המדוברת למשברי השפה ושבריה. הדרמה הטיפולית מכוונת לשקם את צלקות העבר, אלא שתוך כדי כך צובר התיקון הפנימי כוח ותנופה, תיקון שאינו ללא צלקת וחתך. לעתים הפרי מבשיל משתם השיח המשותף, כש"אני לבד, לבד צועד, הללויה". מטרת המטפל תהיה שלא לתת למעגל המובן להיסגר עד סופו במילים ובדמיונות שווא, אלא לתחזק את הפרצה לממשי, אותו מושג מעורפל ומאיים, אך משנגענו בו והוא נגע בנו, מוכרחים אנו לעשות מעשה, ולפרוץ דרך.
רבים רוצים לראות במטפל את מקור הידע, יועץ הסתרים שבמטה קסם יספק את הכלים לחיים מאושרים. הן פרויד והן לאקאן ורבים אחרים הבינו שהחיים אינם מתנהלים אך ורק אל מול המוכר ובר הביצוע, אלא שישנו חלק לא ידוע, רחב ועמוק, הרוחש כל העת בנפש, בגוף ובכלל. המטפל בעל האוריינטציה האנליטית, יימצֵא כאן ושם, הוא כתובת וחיפוש כתובת. את שאנו רואים ומכירים המשיל פרויד לקצה הקרחון בלבד, ואילו במרחב האפל, שנסתר מעיננו, מיקם פרויד את היצרים, שמחזיקים את סוד החיים והמוות, כפי שהכדור עליו אנו חיים נשען על פעילות אנרגטית פנימית ועזה, שאחראית להתקיימותו ולתלות שלו עם היקום כולו.
מתוך עבודת הדיבור, המופנית לאחר, מתחברים אנו לגרעין הדחפי שבהווייתנו, ולאופני הסיפוק הייחודיים לנו, שתורמים אמנם למצבי חרדה ודיכאון, אך כטיבם של אבני דרך הם אלו שסוללים לנו דרך לצעוד בה.