המעשה הטיפולי

כדי לתאר את מטרת הטיפול הנפשי. האמצעי לכך הוא ה'ריפוי בדיבור' – העלאת זיכרונות מודחקים למודעות, לעתים הבנייתם מחדש, תוך כדי הדיבור, על מנת לפתוח את ערוצי הסיפוק, בעיקר המיניים, שהיו מודחקים בלא – מודע בשל איסורים חברתיים, וגרמו בשל כך לרגשות חרדה ואשמה. בהמשך, כאמור, החרדה הובנה כגורם להדחקה, אותו סימן או סימנים משגרת החיים, שמאותתים לאדם על סכנה קרבה, ושעליו לנקוט בצעדים דחופים על מנת להרחיק את האיום. השינוי הנ"ל מסביר למה הסיפור האקטואלי של חיי היומיום הוא אתגר של ממש, ושהמפגש הטיפולי אינו מתמצה אך ורק בהעלאת זיכרונות מהעבר, שהרי הזיכרונות גם כך וכך צצים ועולים כמו צל נופל.

לאקאן חזר לדרכו של פרויד, אך מעבר לעיבוד החומר המודחק בנפש, הרוחש משאלות וחלומות, הוא שם את הדגש על הממד הממשי של המועקה – אותו סיפוק שהוא כינה בשם 'התענגות' (jouissance), שיותר משהוא קשור בדחף המיני הוא מושג דווקא על ידי הכחדתו, כלומר מצב של ריק ואבדן, המלווה בתחושות של איום וחוסר אונים. הסיפוק ההתענגותי כרוך במועקה ולא דווקא באנחת רווחה. יהא זה להתמזג לרגע עם תנועת הדחף, להיות האחד נטול כל סביבה, בדומה למושג 'מחוץ לקיום' של קירקגור (ex – sistence), או לרעיון של דחף המוות הפרוידיאני, הלוחץ את החיים עד לקצה שלהם. הטראומה היא רגע מוחמץ שכזה. התהליך האנליטי מנסה לבודד את הגרעין ה'טראומטי – התענגותי', שהאחר מגלמו, שניתן יהיה לוותר עליו, שיניח לנו, כלומר לעשות בו שימוש. ההתענגות מופקת במצבים טראומטיים בהם השפה כאילו נמחקת, והדיבור המכוון לאחר גווע. לעתים ניתן לדמות זאת לרגע של השתחררות מינית וקץ הפנטזיה. במהלך הטיפול נעשה ניסיון לעבד את הגורם הטראומתי והמועקה הנלווית לו, ולהחזיר לחיים את הסיפוק הנפשי המודע והלא מודע, שהוא אור ירוק המאפשר תנועה והתקשרות. הצבע האדום בתהליך זה אינו ניצב בכיוון ההופכי, אלא מסמל את התשוקה לחיים שקיבלה עתה אור ירוק. נוכחות המטפל מעודדת לדבר, בהיותו הצד האחר שאליו מופנות, לעתים מוטחות, המשאלות והתביעות של המטופל. השיח הטיפולי אינו נדרש לחכמה וחדשנות, הוא פשוט וכמעט נאיבי. לתת, כך סתם, למילים לצאת ולזרום בתהליך האסוציאטיבי. אלא שהדיבור הוא גשר על מים סוערים. באמצעות השפה, ובייחוד היכן שהיא נתקעת, נכשלת, נשברת, שם מתגלה אמת שלא הכרנו, מציאות שקוראת לנו שלא להפנות לה שוב את העורף. בגרסה של פרויד אלו תצורות הלא מודע – פליטות פה, סימפטומים, חלומות וכו', שעוקפים את מחסום ההדחקה ומביאים לאוויר העולם חומר 'אסור' מהלא מודע השפתי. לאקאן חצה את חומרי המיתוס והחלום הפרוידיאניים אל משברי השפה – שפה של צלילים וחומר, שלעיתים רק התנועה והריתמוס הם לה זכר ועדות, מעין לא מודע ממשי שבגוף החי. המטפל הוא אותו גורם שמניע את המטופל לאותם רגעי חסד קשים ודוממים, שקיימים בו גם כך וכך מעצם היותו בן אנוש נושא גוף ובעל שפה, והתעצמו בשל נסיבות חייו הייחודיות, בשל גורלו. אלו רגעים שמתוכם מבנה המטופל את נפשו, קרי – את הלא מודע והאיווי לחיים, עם כוחות מחודשים ואפשרויות שלא חלם עליהן בעבר, ועתה הן חלק מימיו ולילותיו, פרי כישרונו ותושייתו.