הונת מציע תיאוריה ביקורתית חדשה שבמרכזה נמצאים מושגים של מתן הכרה וערך עצמי, המנסה לתת פתרון לניכור המרקסיסטי של יחסי העבודה. המודל של הונת, יותר מהתכנית המקורית של אסכולת פרנקפורט, ועל רקע המורשת ההיגליאנית, מספק גישה נוספת לחשיבה חברתית-תיאורטית, בה הממד הביקורתי נחקר באמצעות מתודה מדעית ומוסרית (הונת, 2008, עמ' 36). כלומר, זו ביקורת שהפן הפסיכו-פילוסופי משמש בה מרכיב יסודי בהבנת
חירותו של האדם. הונת מבקר את הורקהיימר ואנשי חוגו (אסכולת פרנקפורט) שנשארו כבולים מדי לביקורת המרקסיסטית כלפי הקפיטליזם, ללא מקום מספק לבחינה מעשית-מוסרית (שם, עמ' 39). במודל שמציע הונת הוא חותר לגלות את היסוד של "טרנסצנדנטיות-ארצית" (שם, עמ' 41), מושג הממשיך את הרעיון ההיגליאני של הכרה הדדית ('חוצפנימית') המבוססת על שלילת האחר, המזוהה כאובייקט פנימי בכינון התודעה העצמית (Hegel, 2018, 187§).
שתי תיאוריות
מנוגדות של הוגים מאסכולת פרנקפורט: ביקורת חברתית שוללנית שפיתח אדורנו פרי הניכור הטכנולוגי, לעומת תיאוריית ההתקשרות של הברמאס (תפיסה לשונית של הפרדיגמה התקשורתית) שמשאירה פתח מסוים לפעולה של שחרור ומתן זכויות, מגבילות, לדעתו של הונת, את עמדת הביקורת החברתית, ובייחוד מהממד המוסרי-אינדיבידואלי שבה. הרגישות המוסרית נובעת מציפיותיו של האדם לקבל הערכה בערכו ובהישגיו (הונת, 2008, עמ' 50), רגישות נרקיסיסטית במונחים פסיכולוגיים. כלומר, לפי המודל שמפתח הונת, הכרה חברתית היא תנאי לכל פעולה תקשורתית. הוא מאפיין את בעיית מתן ההכרה כזלזול חברתי או התעלמות חברתית, למשל כלפי השכבות הנמוכות. שכן, בהכרה חברתית תלויה התפתחות הזהות של בני האדם, ברוח "ההכרה ההדדית" ההיגליאנית (Hegel, 2018, 181§). תחושת האי-צדק היא עובדה טרום מדעית שניכרת במציאות החברתית, ומשלימה את הפערים של תיאוריה ביקורתית הנשענת על מבנה השפה כתקשורת (שם, עמ' 51). יותר מהמתח בין המערכת לעולם שבו אנו חיים, ועל רקע הפרטתן של מערכות ציבוריות, מדגיש הונת את הצורך לעגן בראש וראשונה את שאלת ההכרה החברתית בתיאוריה ביקורתית המכוונת לצדק חברתי.
המסורת הביקורתית בעקבות אסכולת פרנקפורט,
הדגישה את האידיאל המופרז של הרציונליזציה התכליתית, אידיאל שהופך לכוח המתגלגל בטכנולוגיה, במדע ובמערכות שליטה, ומאיים על החיים. לפי תפיסה זו רק צמצום של היכולת הקוגניטיבית האנושית וההישענות המוגזמת על רוח הנאורות תחשב לצורה "בריאה" או שלמה של החברה (שם, עמ' 53). הונת מדגיש בביקורתו את עצם מתן ההכרה והתפתחות הזהות של הפרט בחברה יותר מבעייתיות הרציונליזם והתגובה לנאורות. למעשה הוא חוזר ונשען בהנחותיו על כוחה המוסרי של התבונה הרציונלית. הונת מכוון לעבודתו המאורגנת של האדם, המאפשרת לחקור את אופני השיבוש והתיקון של זהותו וערכו, עבודה שהיא מקור מרכזי של חוויות מוסריות (שם, עמ' 57). הזלזול במתן הכרה מתבטא, למשל, באי-נראות, היינו, האדם כיצור שקוף, "להסתכל דרכו" (שם, עמ' 64). בעוד שהזיהוי הוא פעולה תפיסתית גרדא, הרי שההכרה באדם היא הבעה של תוקף חברתי, כפי שניתן ללמוד על כך בהתפתחות הקשר הראשוני של הפעוט עם הדמויות המטפלות בו דרך תקשורת מחוותית (שם, עמ' 68-70). זהו אופן מוסרי של מתן הכרה ונראות, כלומר, סלילת דרך לפעוט או לכל אדם לחיק העולם החברתי. הונת מקביל את מתן ההכרה כמהלך מוסרי למושג הקאנטיאני של "הכרת הכבוד" (שם, עמ' 75). היינו, היכולת לחרוג מהעצמי דרך הייצוג של האחר – "מחשבה על דבר ערך". זו הכרה בסמכות המוסרית של האחר לשלוט באישיותו (עמ' 76). נאמר כאן שמתוך הדיאלקטיקה ההיגליאנית ניתן להניח שזו גם הכרה פנימית, או תודעה עצמית, הנובעת מהיכולת לשלול, שלילה המובנית במשמעות אגוצנטרית במובן החיובי של המושג, שהיא בעת ובעונה אחת מאבק חוצפנימי באחרוּת, כפי שהיגל תיאר זאת ב"פעולת השליליות המוחלטת" של כינון ההיות-עבור-עצמו (Hegel, 2018, 194§). ההכרה המוסרית, טוען הונת, אפשרית רק כאשר אדם מייחס לזולתו ערך בלתי מותנה כייצור תבוני (הונת, 2008, עמ' 78), וזאת בניגוד לזיהוי בלבד, זיהוי מזלזל, החסר את מחוות ההכרה דרך השכל. מתן הערך לאחר מגביל את נטייתו של הדחף לצאת משליטה, ויותר מכך, בממד האנושי זו תפיסה הקודמת לכל תפיסה אחרת (שם, עמ' 82).
מושג מתן הכרה, טוען הונת,
סובל בעת האחרונה מניצול יתר פומבי, מניפולטיבי ורטורי על ידי מערכות שליטה חברתיות ופוליטיות. חיזוק לכך היא עבודתו של אלתוסר, בה נטען שמתן הכרה משותף לכל צורות האידיאולוגיה (שם, עמ' 144), היינו, צורות של מתן הכרה המתפקדות כאמצעים של שליטה חברתית. הונת לעומתו מבחין בין מתן הכרה אמיתי ורציונלי לבין מתן הכרה כוזב ואידיאולוגי (שם, עמ' 150). הסובייקט, לדבריו, רוכש אוטונומיה בזכות הכללים החברתיים ולא מוכפף להם. הונת סבור שקיים סט של ערכים בסיסיים ("ריאליזם ערכי מתון", עמ' 159), המכוונים את מתן ההכרה החיובי-מוסרי בהבדל מכזב רעיוני-אינטרסנטי.
למשל, פגיעה בדימוי העצמי או ייחוס תכונות ללא כל חידוש וייחוד, מעלה את המודעות להבחנה בין אישור אידיאולוגי שקרי או אמיתי (שם, עמ' 164-166).
בספֵרת העבודה ניתן לראות היום בשינוי מדפוסי ניכור קלאסיים למתן הכרה ביוזמה והגשמה אישית של המועסקים (שם, עמ' 171). הונת רואה בכך אישור לרציונליות הטמונה במודל הביקורתי שהוא מציע, ובעיקר למקום האידיאולוגי של מתן הכרה שחף מניצול ומרמה.
התוקף של המודל הנ"ל תלוי לא רק במרכיב המעריך אלא גם בפעולות המאשרות, היינו, בשינוי של ממש בתחום המשפטי, הפוליטי ועד לחלוקה מחדש של הנכסים החומריים (שם, עמ' 174). אוסטין הגדיר זאת כ"התבטאויות פרפורמטיביות" – מבע המכיל פעולה ויישום, והונת מתייחס לכך כמרכיב החומרי במתן הכרה, שמייחד את הפן החיובי של האידיאולוגיה.
לסיכום,
התיאוריה הביקורתית של הונת מבוססת על מושג מתן הכרה בספֵרה החברתית והכלכלית, מתוך הנחה על מוסר חיובי וערך עצמי הניתנים ליישום במציאות.
ניתוח היחסים בין האני לאחר מדגיש מדי במודל הזה את הממד הנרקיסיסטי של תלות באישור חיצוני, ופחות את פעולת השלילה בתיאוריה ביקורתית החותרת לכינונה של תודעה עצמית ועצמאית. מושג ההכרה ההדדית של היגל תומך במאבק קשה ואף הרסני עם האחר החיצוני והפנימי כאחד, כביטוי לפעולתה החיובית של השלילה בהשגת חופש מחשבה ומעשה. השלילה מאירה את מורכבותה של השאלה המוסרית, שלא פעם מגבילה את חופש הפעולה של האדם, ומצמצמת את מרחב האפשרויות שלו לעולם דמיוני של מחשבות חלום ומשאלות לב. בפן החומרי, שמסכם את ספרו, חוזר הונת להיגל ולמאבק הבלתי נמנע של האדם על חירותו, קרי, דיאלקטיקה בין המופשט לקונקרטי המתווכת על ידי פעולת השלילה. הונת מתרחק כביכול מאסכולת פרנקפורט, אך חוזר להחזיק באידיאלים נאורים שלא מספקים דיים את דרישות המציאות וטבע האדם.
ביבליוגרפיה
הונת, אקסל.
זלזול ומתן הכרה, לקראת תיאוריה ביקורתית חדשה. תרגום: איה ברויר. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2008.
Hegel, Georg Wilhelm Fridrich. 1807.
The Phenomenology of Spirit. Trans. Terry Pinkard. Cambridge: Cambridge University Press, 2018.
