ראשית בפתח החלק השלישי בספרו המדע העליז מספר ניטשה שאלוהים מת, ורק צלו המחריד ממשיך ללוות אותנו[1]. צל המוות מעלה את השאלה האם אלוהים מת או ישן, במובן ששוב אינו מדבר אלינו כבימים- ימימה, אלא נגלה דרך חלומותינו, שהם כימינו וכלילותינו. על מותו של האל מכריז "האיש המטורף" בחוצות השוק, אלא ש"אני מחפש את אלוהים!…

ניתן לומר שהשפה דוברת ומתגלה בפנינו מתוך אופקיו הנמזגים של הטקסט, יותר משאנו מדברים אותה. שכן, מה שמתגלה, בדברו נתקיים, ונוסיף על כך שבשפה העברית שורש הדבר נמצא כבר בדיבור. על כך כתב הפילוסוף היפני נישידה – "הדבר אינו ניצב אל מול הסיטואציה, הוא בתוכה"
מוסיף גאדמר- ההיות מכוון לטקסט ובוקע מתוכו […] הקורא, שהבנתו פגשה באוניברסלי, הוא חלק ממשמעות הטקסט ויישומו בהווה – הוא הוא הטקסט, שהיותו נהייתה עצמה ובשביל עצמה, אותו מתח אחדותי של התודעה שנרעדה בהבנותיה.
הגשר עליו אנו צועדים הוא היכן שהשפה כמו מיצתה את עצמה, ורק הפואטי מצליח לתאר את מפולתן של המילים עד לאמת העֵירומה, את צָרוּתו המתנודדת של גשר השפה, גשר העולם בו צועד האיש המדבר.
המהות האנושית מכוונת לטקסט, למילה. הטקסט רוחש בגופנו ופותח שער, כפי שמעשה האמנות מתיך את הזמנים במשמעות אחדותית של אז ועכשיו. הפרשן נמזג ביצירה ששינתה את פניה, את פניו.
במגע ההרמנויטי של גאדמר קורן הטקסט באורה ויופייה הנִכסף והנֶחשף של הישות, וקושר בין העולמות, בין המילים. האובייקטיבי, שצר לנו גשר ושפה, לעולם לא מאפשר לנו להגיע למנוחה ולנחלה, הוא מפרק ומוליד את הסובייקטיבי שוב ושוב, כפי "שכל הנחלים זורמים לים והים איננו מלא" (קהלת, א ז).

"אנו מתים ונולדים בכל רגע ורגע בחיינו" (רוסו). הגינוי הוא אפוא התחליף המחשבתי של ההדחקה . מכוח סמל השלילה משתחררת החשיבה מהגבלותיה של ההדחקה, ורוכשת לעצמה תכנים שהם הכרח לה לשם פעולתה, כאילו חצינו את השפה שבהסגר התרבותי והתעשרנו בחומרים טבעיים.

כותב ויטגנשטיין- "התמונה היא מודל של המציאות" (מציאות לוגית) (מל"פ 2.12), ייצוג חזותי,שקובע את היש, אך גם את מה שלא נכנס לתמונה, את האין. הייתי אומר שהיא, כמו שפת החלום, מתארת את הלכי הנפש, כמו גם את עקבותיהם של הרשמים שנדחו מהמבנה הנפשי- את הנמצא ואת הנשלל. …היכן שמתנשלת הסובייקטיביות (אם בעובדת הגרעין הלוגי או מעבר לו) קיים אובייקט-גוף,שבניגוד לגופי המדבר, אינו כפוף כלל לרצונותיי ולמודעותי; ובמילותיו של ויטגנשטיין- גוף שהוא "ריאליזם טהור- האני של הסוליפסיזם, שמתכווץ לנקודה ללא גודל ונשארת רק ממשות" (מל"פ 5.64), שמתווה גבול לעולם בין החיים והעדרם, בין המשפט להיאמרו בראשונה….שכן "אם נבין את הנצח לא כמשך זמן אין סופי אלא כא-זמניות, הרי מי שחי בהווה חי בנצח. חיינו הם ללא קץ ממש כמו שדה הראייה שלנו,שהוא ללא גבולות" (מל"פ 6.4311). ומה זה אם לא נישול הסובייקט לתהום הזמן הנוכח ולובן המבט. …השפה אינה רק צינור תקשורת חד-כיווני של העברת מחשבות,אלא היא באותה עת גם לא כלום- "מערומיהן של המילים והתמונה"(ח"פ 349), או הבלתי נסבל ו"הנורא" (ח"פ 296)- אותו גרעין המקיים את האינדיבידואל,וחורג ממנו עד לגבולו של העולם,ומביא משם השראה (וכאב)…..רוצה לומר, שהפרדוקס של התחושה הבלתי אפשרית בכאב ובאהבה, נפתר באקט של פרידה וגילוי עולם חדש לשחק בו, לשאול קושיות, ולהתנחם באשר אבד, כי "חדר יכול להיות ריק ובכל זאת מוצף באור" (ח"פ 673)….ולבסוף, פרויד פותח את ספרו 'פשר החלומות' בציטוט מתוך וירגיליוס, משורר רומי- "אם לא אוכל לרכך את האלים ממעל, אעורר את השאול מתחת". זה תפקידו של החלום, וכשהוא מועד אנו נופלים למציאות שהחלום הסתיר מאיתנו בהקיץ ובליל. בהתפלספותו מאיר ויטגנשטיין את הפרקטיקה הגלויה להולכים במשעולי השאול.

השפה חיה ונושמת בזכות תכונתה להתקלף פנימה, להיאלם ולהעלם. אילולֵי כך לא היה ניתן להשתמש בה לצרכים יצירתיים ואינטימיים. במילים אחרות, השפה נוהגת כגוף, "המשמעות כפיסיוגנומיה" (ויטגנשטייו, 2013), היא, השפה, הורגת ומחיה, בוראת ומחריבה, נאספת ונפוצה, חושקת ומסתפקת, מפתה וחומקת, מבטיחה ומכזֶבֶת. היא טבעו של אדם, והטקסטים הם הריה ומשעוליה המשנים את פניהם בלא שנדע….מנגנוני השלילה, לפי הרעיון הנוכחי, מפרקים ומשחררים את אחיזותיה המיניות והמפונטזות של השפה, הטבועות בגוף החושני, המדבר. בתהליך זה נתפס האדם בקלקלתו ובעליבותו, מה שמעורר גיחוך ורחמים, אותם מנצל לוין עד תום, בדרכו אל מעמקי גוף-הדומם והאימה המכלה. מנגנוני השפה בכללותם הם אותם כוחות ב'על אני', שמתפקידם לעצב אדם וחֶברה במושגים פרוידיאניים, אלא שלעיתים השפה השוללת, המחסרת, חובטת באני עד שהוא מצטמצם לגוף מתענג במושגים לאקניאניים, שמוליד בתסריט הלויני אני שנתבדל לעצמו ברטט המוות….אולם על-פי יצירתו של לוין, טוענת כספי, דווקא הגוף החומרי הזה, שחייו נמדדים מלידה עד מוות, זוכה לחרוג ממסלול חייו הליניאריים ולהיטמע בנצחיות הקוסמית של הטבע, שבה האורגניזם הביולוגי אינו כלה לעולם, אלא משנה צורה בלי הרף, במחזוריות נצחית…..הפחד האמיתי של הסובייקט אינו דווקא מכישלון, דחייה, אובדן אהבה וכד', אלא יותר ובעיקר הוא לאבד את כישורי השפה וכושר התנועה, כמו הרגע של ראשית החיים וסופם, אותו מפגש עם גרעין 'ילדי' לויני מאיין של "חיי המתים", בבחינת "כי לא יראני האדם וחי" (שמות, לג כ)….בעומדו מול המוות הממשי במחזה 'הוצאה להורג' יודע 'כתמים צהובים' לראשונה מיהו ומהו אדם- "כעת אני מבין לפתע את המשמעות האמיתית של המילה 'אני'. 'אני' הוא העצם הרועד, שבהצביע גזר דין המוות לעברו, מביט סביב, רואה בתימהון ששום דבר אינו רועד איתו" ('הוצאה להורג', בתוך כספי, 136).

"תיאוריית הידע הלשוני של חומסקי ברוח המסורת הרציונליסטית, דוגלת בכך שהניסיון מיתרגם לידע דרך מושגים ומבנים מולדים שבהם מתמפה הניסיון"
היסוד והסוד היצירתי טמון בפוטנציאל מולד ואוניברסאלי של השפה- 'הדקדוק הלשוני', שמגביל לכאורה, אך דווקא זו אותה הגבלה שדוחפת את הפרט לפרוץ למרחבים חדשים אל מחוץ לקופסה, "בלא מערכת של מגבלות פורמליות אין פעולות יוצרות; בהיעדר תכונות מהותיות מגבילות של מחשבה ייתכן רק שיפור התנהגות, אך לא פעילות יוצרת של השתכללות

"כאשר מישהו אומר מילה מסוימת, הוא חושב באופן בלתי מודע על קבוצות שונות של אסוציאציות, שבנקודת המפגש שלהן נמצאת הסינטגמה[…] כלומר, תופעת המילה מצביעה על בחירה לשונית מתוך השרשרת האסוציאטיבית כדי לקבל את הבידול האופייני ליחידה המבוקשת[…] שכן, הרעיון (הסינטגמטי, ח.ס.) אינו פונה לצורה אלא למערכת חבויה (פרדיגמטי, ח.ס), שהודות לה אנו מקבלים את הניגודים החיוניים לכינונו של הסימן" (שם, עמ' 200).
"….אז בואי ונחליק רִקוד
אל תוך אותה מחבת,
ועל טִפות השמן נרתיח עוד משפט.
…."
לבסוף, מאותה 'מחבת', מאותה יורָה רותחת, נוצר 'עוד משפט'- הסימן- הרך הנולד של המסמן והמסומן, פרי הזיווג הבלשני.