דיכאון

(מעין היפוך למצב החרדתי) – הזדהות עם אובייקט ממשי, לעתים אובייקט אהבה, שכאשר הוא משתלט על האני, למשל במצב של אבדן, מתעצמים הריק הפנימי וטקסיות האבל, סוג של הזדהות שלילית – להפנים את האין, את האינו. בתנאים שכאלו האני נמחק כסובייקט חברתי וקורס לתוך הוויית אובייקט, מה שחדל להתקיים כפי שהקיום נחשב ומובן. החי-מת הדיכאוני מהלך כרוח אבודה, רוח שקברה אותו עוד בחייו, המצווה עליו להקריב את החיים למענה. פעמים רבות הדיכאון קשור לאבדן של דמות אהובה, של מקום משמעותי או לציפייה שנכזבה. ניתן לומר שזו חרדה מאבדן אהבה שהתממשה בדיכאון.

(מושג של לאקאן על צורתו של סיפוק הדחף) – הנאה שהגיעה לפרקה, ושם היא סובבת כמו צליל שנתקע, מעין סיפוק פרדוקסלי שנישען על כאב בדומה למזוכיזם. ניתן לנסח זאת גם כך- שארית שנש(א)רה כתוצאה ממהלך הפיכת היילוד לסובייקט של המסמן (סובייקט הוא מי שהשפה מנהלת עתה את חייו, ובעיקר את קשריו החברתיים ויחסיו האינטימיים). אם העונג העודף (השארית) כרוך באבדן (ואכן מדובר באובייקט אבוד), והחוויה היא נטישה ולא פרידה (שהרי מהפרידה יש שיקום ואחיזה מחודשת באחר), הדיכאון יתמכר לאשר אבד, ויכבד נטל המשא וכפיית העונג. אם אין היחלצות מנקודת הדיכאון המצב עלול להידרדר להזיה – לאשמה עצמית חסרת שחר עד לקיפאון רגשי ופיזי של ממש.

לאקאן חיבר במובן מסוים בין חרדה ודיכאון במושג ה'מועקה' (angst) – חוויה גופנית של מחנק , להיות בין המֵצָרים, בלא כלום שבין חרדה ואימה. "האימה", אמר קירקגור, "היא תנאי פסיכולוגי חיוני ל'קפיצה' אל הייאוש, וממנו אל האמונה המתגברת עליו בהתמדה ", היא אשר משנה את המועקה למילה, לגשר. המועקה, טען לאקאן, אינה מרמה, ומהווה את הגשר אל הממשי, בדומה לסיגנל החרדה הפרוידיאני, שהוא סימן מהמציאות. בניגוד לכך העולם הרגשי,  סנטימנטלי הוא רגש לא אמין (senti – תחושת לב, ment- רגש מטעה), במובן שהוא עבד למשאלה  ולפנטזיה –  לתעתועי הנפש ולצבעי האהבה. המועקה, כתופעה מהגוף, קשורה בהתענגות- סיפוק הדחף, כאמור, והכוונה כאן לדחף בעל תכונות מכלות ומרוקנות, מצב של כפיית סיפוק, ללא חופש, ללא חופשות. אם זאת, וכפי שרומז על כך קירקגור, המפגש עם הממשי יכול להוות ראש גשר לשבר, כמוזכר לעיל, כי בסופו של יום התיקון נימצא במציאות, ועלינו לאתר את אותותיו בגופנו, בנפשנו.