ראשית בפתח החלק השלישי בספרו המדע העליז מספר ניטשה שאלוהים מת, ורק צלו המחריד ממשיך ללוות אותנו[1]. צל המוות מעלה את השאלה האם אלוהים מת או ישן, במובן ששוב אינו מדבר אלינו כבימים- ימימה, אלא נגלה דרך חלומותינו, שהם כימינו וכלילותינו. על מותו של האל מכריז "האיש המטורף" בחוצות השוק, אלא ש"אני מחפש את אלוהים!…

ניתן לומר שהשפה דוברת ומתגלה בפנינו מתוך אופקיו הנמזגים של הטקסט, יותר משאנו מדברים אותה. שכן, מה שמתגלה, בדברו נתקיים, ונוסיף על כך שבשפה העברית שורש הדבר נמצא כבר בדיבור. על כך כתב הפילוסוף היפני נישידה – "הדבר אינו ניצב אל מול הסיטואציה, הוא בתוכה"
מוסיף גאדמר- ההיות מכוון לטקסט ובוקע מתוכו […] הקורא, שהבנתו פגשה באוניברסלי, הוא חלק ממשמעות הטקסט ויישומו בהווה – הוא הוא הטקסט, שהיותו נהייתה עצמה ובשביל עצמה, אותו מתח אחדותי של התודעה שנרעדה בהבנותיה.
הגשר עליו אנו צועדים הוא היכן שהשפה כמו מיצתה את עצמה, ורק הפואטי מצליח לתאר את מפולתן של המילים עד לאמת העֵירומה, את צָרוּתו המתנודדת של גשר השפה, גשר העולם בו צועד האיש המדבר.
המהות האנושית מכוונת לטקסט, למילה. הטקסט רוחש בגופנו ופותח שער, כפי שמעשה האמנות מתיך את הזמנים במשמעות אחדותית של אז ועכשיו. הפרשן נמזג ביצירה ששינתה את פניה, את פניו.
במגע ההרמנויטי של גאדמר קורן הטקסט באורה ויופייה הנִכסף והנֶחשף של הישות, וקושר בין העולמות, בין המילים. האובייקטיבי, שצר לנו גשר ושפה, לעולם לא מאפשר לנו להגיע למנוחה ולנחלה, הוא מפרק ומוליד את הסובייקטיבי שוב ושוב, כפי "שכל הנחלים זורמים לים והים איננו מלא" (קהלת, א ז).

"אנו מתים ונולדים בכל רגע ורגע בחיינו" (רוסו). הגינוי הוא אפוא התחליף המחשבתי של ההדחקה . מכוח סמל השלילה משתחררת החשיבה מהגבלותיה של ההדחקה, ורוכשת לעצמה תכנים שהם הכרח לה לשם פעולתה, כאילו חצינו את השפה שבהסגר התרבותי והתעשרנו בחומרים טבעיים.