כותב ויטגנשטיין- "התמונה היא מודל של המציאות" (מציאות לוגית) (מל"פ 2.12), ייצוג חזותי,שקובע את היש, אך גם את מה שלא נכנס לתמונה, את האין. הייתי אומר שהיא, כמו שפת החלום, מתארת את הלכי הנפש, כמו גם את עקבותיהם של הרשמים שנדחו מהמבנה הנפשי- את הנמצא ואת הנשלל. …היכן שמתנשלת הסובייקטיביות (אם בעובדת הגרעין הלוגי או מעבר לו) קיים אובייקט-גוף,שבניגוד לגופי המדבר, אינו כפוף כלל לרצונותיי ולמודעותי; ובמילותיו של ויטגנשטיין- גוף שהוא "ריאליזם טהור- האני של הסוליפסיזם, שמתכווץ לנקודה ללא גודל ונשארת רק ממשות" (מל"פ 5.64), שמתווה גבול לעולם בין החיים והעדרם, בין המשפט להיאמרו בראשונה….שכן "אם נבין את הנצח לא כמשך זמן אין סופי אלא כא-זמניות, הרי מי שחי בהווה חי בנצח. חיינו הם ללא קץ ממש כמו שדה הראייה שלנו,שהוא ללא גבולות" (מל"פ 6.4311). ומה זה אם לא נישול הסובייקט לתהום הזמן הנוכח ולובן המבט. …השפה אינה רק צינור תקשורת חד-כיווני של העברת מחשבות,אלא היא באותה עת גם לא כלום- "מערומיהן של המילים והתמונה"(ח"פ 349), או הבלתי נסבל ו"הנורא" (ח"פ 296)- אותו גרעין המקיים את האינדיבידואל,וחורג ממנו עד לגבולו של העולם,ומביא משם השראה (וכאב)…..רוצה לומר, שהפרדוקס של התחושה הבלתי אפשרית בכאב ובאהבה, נפתר באקט של פרידה וגילוי עולם חדש לשחק בו, לשאול קושיות, ולהתנחם באשר אבד, כי "חדר יכול להיות ריק ובכל זאת מוצף באור" (ח"פ 673)….ולבסוף, פרויד פותח את ספרו 'פשר החלומות' בציטוט מתוך וירגיליוס, משורר רומי- "אם לא אוכל לרכך את האלים ממעל, אעורר את השאול מתחת". זה תפקידו של החלום, וכשהוא מועד אנו נופלים למציאות שהחלום הסתיר מאיתנו בהקיץ ובליל. בהתפלספותו מאיר ויטגנשטיין את הפרקטיקה הגלויה להולכים במשעולי השאול.

השפה חיה ונושמת בזכות תכונתה להתקלף פנימה, להיאלם ולהעלם. אילולֵי כך לא היה ניתן להשתמש בה לצרכים יצירתיים ואינטימיים. במילים אחרות, השפה נוהגת כגוף, "המשמעות כפיסיוגנומיה" (ויטגנשטייו, 2013), היא, השפה, הורגת ומחיה, בוראת ומחריבה, נאספת ונפוצה, חושקת ומסתפקת, מפתה וחומקת, מבטיחה ומכזֶבֶת. היא טבעו של אדם, והטקסטים הם הריה ומשעוליה המשנים את פניהם בלא שנדע….מנגנוני השלילה, לפי הרעיון הנוכחי, מפרקים ומשחררים את אחיזותיה המיניות והמפונטזות של השפה, הטבועות בגוף החושני, המדבר. בתהליך זה נתפס האדם בקלקלתו ובעליבותו, מה שמעורר גיחוך ורחמים, אותם מנצל לוין עד תום, בדרכו אל מעמקי גוף-הדומם והאימה המכלה. מנגנוני השפה בכללותם הם אותם כוחות ב'על אני', שמתפקידם לעצב אדם וחֶברה במושגים פרוידיאניים, אלא שלעיתים השפה השוללת, המחסרת, חובטת באני עד שהוא מצטמצם לגוף מתענג במושגים לאקניאניים, שמוליד בתסריט הלויני אני שנתבדל לעצמו ברטט המוות….אולם על-פי יצירתו של לוין, טוענת כספי, דווקא הגוף החומרי הזה, שחייו נמדדים מלידה עד מוות, זוכה לחרוג ממסלול חייו הליניאריים ולהיטמע בנצחיות הקוסמית של הטבע, שבה האורגניזם הביולוגי אינו כלה לעולם, אלא משנה צורה בלי הרף, במחזוריות נצחית…..הפחד האמיתי של הסובייקט אינו דווקא מכישלון, דחייה, אובדן אהבה וכד', אלא יותר ובעיקר הוא לאבד את כישורי השפה וכושר התנועה, כמו הרגע של ראשית החיים וסופם, אותו מפגש עם גרעין 'ילדי' לויני מאיין של "חיי המתים", בבחינת "כי לא יראני האדם וחי" (שמות, לג כ)….בעומדו מול המוות הממשי במחזה 'הוצאה להורג' יודע 'כתמים צהובים' לראשונה מיהו ומהו אדם- "כעת אני מבין לפתע את המשמעות האמיתית של המילה 'אני'. 'אני' הוא העצם הרועד, שבהצביע גזר דין המוות לעברו, מביט סביב, רואה בתימהון ששום דבר אינו רועד איתו" ('הוצאה להורג', בתוך כספי, 136).