חרדה

פרויד הקדים שני מושגים לסיגנל החרדה. הראשון הוא 'השלילה', שאין לה ייצוג בנפש, כלומר היא לא נרשמה במבנה השפתי של הנפש, ונדחתה ממנו בתור חומר זר, בדומה למושג המוות. אם זאת, תהיה זו השלילה שמצביעה על החומר המודחק, ותורמת לדינמיקה של החיים. ניתן לומר בהפשטה מסוימת, שהיכן שנאמר ה 'לא' נמצא ה 'כן', ושהתופעה הנפשית מתמצית ביש ובאפשרי (הנעים), ואילו התופעות החוץ נפשיות דינן הוא הריק והדחוי (הלא נעים), ותכונתן שהן מתהפכות לאות ולחרדה. על כך כותב ז'יז'ק – "האדם איננו זהותו, אלא הוא השליליות הטהורה, שאפשרויותיה הן המחאה והכוח להתנגד" ('נקודת המבט הפרלקטית'), ועונה גרוסמן – "שמתוך הלא- אהיה, פתאום עלה בי טעם היותי" ('נופל מעבר לזמן'). רוצה לומר, שבמגע עם החרדה כתופעה מהממשי, יש גם טעם קיומי ומכונן, מעין תמרור הקשור בסדר ובכאוס, בעיצור ובתנועה, ראש גשר לשבר.

המושג השני הוא 'המאוים' (unheimlich), שתבע פרויד, וקשור אף הוא לתופעת החרדה. הוא  'הביתי הזר' – חומר לכאורה נפשי ומוכר, שמנכר את האני מעצמו, כאילו זה לא אני, ומטיל עליו אימה המאיימת לכלותו. פרויד הדגים זאת במקרים של השתקפות האדם בדמות זרה, במקרים של חזרה אינסופית בתוך מבוך ללא מוצא ועוד, מעין חלק מתוכנו שהפך למאוים, האינטימי ביותר שמגיח מבחוץ כסימן מבשר רעות, או היכן שקו הגבול בין הפנים לחוץ נחצה והפך לסימן של חרדה. בדומה לכך, ואולי בבסיס כל זאת, נמצא מושג הדחף, שמגדיר את הגבול שבין הנפשי לגופני, והרי בזה אנו עסקינן, שמהדחף מתגלגלים החיים והמוות, האונים והאין אונים, מתערבבים זה בזה, מבלבלים את היוצרות ומַפרים את היצָרים והיוצרים.