Blog

ויטגנשטיין – בין 'טרקטטוס' ל'חקירות פילוסופיות'

'טרקטטוס'

משפט, תמונה, מציאות – מובן

בראשית מאמרו, היחיד שפרסם בחייו- 'טרקטטוס' (מאמר לוגי פילוסופי), קובע ויטגנשטיין- "האובייקט הוא פשוט" (מל"פ,2.02), הוא עצם, הגרעין העובדתי,שיחד עם אובייקט/ים אחר/ים מצוי במשפט, בטענה- בהתקיימות השפה ובמכלול אפשרויותיו של הקיום הנתפס.

הגרעין העובדתי, היסוד הראשוני, העצם הוא הצורה והתוכן של האמת, ואין בלתה. צורת העצם, הנקשרת לסימן ופסוק, למילה ומילה במשפט, היא שחושפת את "התכונות החומריות" (מל"פ 2.0231), והעולם כמציאות (של קיום ואי קיום הדברים). כלומר, המציאות היא תרכובת של צורות וסימנים ראשוניים, אובייקטליים, "שבעזרתם ניתן להתוות תמונה (אמיתית או שקרית) של העולם" (מל"פ 2.0212). הלוגי, אם כן, הוא עוגן מוחלט במשפט, בשפה,שמאפשר לנו לזהות את המציאות כתמונה, ולהבינה,כביכול, בהבדל מהמטעה, שאבד בו עצם הדבר. היינו, משפטי סתם ללא גוף וחומר, ללא תמונה- מילים ריקות,"סימן ללא שימוש" (מל"פ 3.328), שכן "כל משפטי הלוגיקה אומרים דבר אחד,דהיינו- לא כלום" (מל"פ 5.43), (או שמא זהו הדבר כשלעצמו, הפרדוקסלי, המכיל את הכול והלא-כלום).

כותב ויטגנשטיין- "התמונה היא מודל של המציאות" (מציאות לוגית) (מל"פ 2.12), ייצוג חזותי,שקובע את היש, אך גם את מה שלא נכנס לתמונה, את האין. הייתי אומר שהיא, כמו שפת החלום, מתארת את הלכי הנפש, כמו גם את עקבותיהם של הרשמים שנדחו מהמבנה הנפשי- את הנמצא ואת הנשלל. התמונה היא כמו עיניים למציאות, בעוד שהעיוורון, כביכול, מרחיק מעלינו את המציאות. עם זאת, פיקחון העין והתמונה אינם עוברים בלי זעזוע (ראה חלומות-סיוט), מפני שבאפשרות התמונה להציג את הקיים ושלילתו, הוא הלא-נודע ,שהמוות, או הכאב המסוים, הוא קולו האולטימטיבי (אותו 'לא-כלום' לוגי, שהוא חזות הכול). גם למשפט יש כושר פרדוקסלי שכזה – הוא "מציג את קיומם ואי-קיומם של מצבי הדברים" (מל"פ 4.1), וזאת באם הוא "משפט יסוד אמיתי או שקרי" בהתאמה (מל"פ 4.25). זהו תיאור שלם של העולם בעזרת הכללים היסודיים, המתווים את אפשרויות תיאורו במשפטי תמונה. נאמר, שהעולם נמצא עד להיכן שהמשפט מתמן אותו, כי "גבולות שפתי משמעם גבולות עולמי" (מל"פ 5.6). נחזור לתמונה, שקושרת בין השפה לעולם, אותו "יחס פנימי מתמן הקיים בין השפה לעולם" (מל"פ 4.014). מוסיף ויטגנשטיין- "הלא ייאמר,לבטח,ישנו. הוא מראה את עצמו" (מל"פ 6.522). קרי,התמונה הדמומה מחלצת את השפה מעתות של קיפאון, כמו הייתה מבט שלא רואה, כפי שהמשפט יכול להתוות את התמונה, כמו היה קול שלא נשמע. משפט הוא, כאמור, תמונה של המציאות, "ייצוג תמוני של הדקדוק שלנו. לא עובדות; אלא כביכול אופני-דיבור מאוירים"( ח"פ 294). הוא אומר משהו רק במידה שהוא תמונה. להבנתי, המשפט החזותי מכריח את העיניים להיפקח אל מציאות שאינה מדומה (ראה ניתוח חלום 'הבן-הנשרף' בהמשך). המשפט והתמונה משתרגים זה בזה- היא נראית ומחרישה, הוא נחשב ונסתר מהעין, שכן גם המשפט הוא מודל של המציאות "כפי שאנו חושבים אותה" (מל"פ 4.01). במשפט, החותר למובן, קיים קבוע ומשתנה, מהותי ומקרי- תמונה ראשונית של תחביר,שהוא תיאור גרידא "לא מייצג" (מל"פ 4.0312), וביטויים שרירותיים שקבענו על-סמך כללים והכרח (אפריורי), המאגדים את המשפטים במובן אחד (מל"פ 3.341). המשפט והתמונה, כיסוד וייצוג מילולי וחזותי של פעולת החושים, מכוונים למציאות, ומוציאים אותה מהכוח אל הפועל, מהסתום למובן. המשמעות היא כבר פעולה. הלוגי הוא הכוח, האפשרות, הדחף, כלל הפעולות הגלומות במשפטי היסוד. במילים אחרות, המציאות היא מה שהתמונה מאפשרת והשפה חושבת. לעיתים התמונה לא נראית, לעיתים מסנוורת, ורק הקול נותר לפליטה, במובן של תמונת מציאות חדשה, כי "מה שניתן להראות אינו ניתן להיאמר" (מל"פ 4.1212), אלא בקול שהוא בת-קול. יוצא מכך, ש"המשפט הוא אמת המציאות" (מל"פ 4.062), שהוא מבטא,או זועק,או אפילו מחריש ("מין צעקה,ואפילו היא ריקה מתוכן" (ח"פ 295).

כותב ויטגנשטיין- אלוהים יכול לברוא רק את הלוגי מפני "שלא היינו יכולים להגיד איך ייראה עולם בלתי-לוגי"(מל"פ 3.031), עולם שמצדו השני של הגבול, כי "אלוהים אינו מתגלה בתוך העולם" (מל"פ 6.432). אם כך,"מטרת הפילוסופיה היא ההבהרה הלוגית של המחשבה" (מל"פ 4.112), על גבול האפשר וההכרח,שכן "בלוגיקה לא אנו מבטאים את אשר אנו חפצים,בעזרת הסימנים, אלא טבע הסימנים ההכרחיים- מטבעם הוא המדבר בלוגיקה"(מל"פ 6.124).

מכאן שהלוגיקה היא אפריורי וקודמת לכל ניסיון, "היא אינה דיוקנה של האמת,אלא האמת השלמה עצמה"(מל"פ 5.5563), מעין חותמו חסר החותם של האל בעולם. וברוח הפרדוקס- "משפטי הלוגיקה הם טאוטולוגיות"(מל"פ 6.1), ועל כן אינם אומרים מאומה,"שיטת האפס"(6.121). נאמר שהם למעשה מחוץ לעניין המדעי,כי לא ניתן להפריכם או לאוששם, כמו לומר שזו נקודת ההתלכדות של הסמל עם המסומל,תמונת עולם ממשית, או שמא "פיגומו של העולם" (מל"פ 6.124), "נקודה ללא גודל"(מל"פ 5.64), זה מה שישנו וקורה- עובדה!, צורת המשמעות ללא משמעות, מובן הנישא ברוח, בחזקת "נישאים ורוח וגשם אין"(משלי,כה יד), "כי מובנו של העולם חייב להימצא מחוצה לו" (מל"פ 6.41). הלוגיקה היא, כביכול,צורה הכרחית של יחס, זהות, איזון וכד', אלא שזה נמצא מצידו האחד של הגבול, בעוד שהמובן האחר, או אי-מובן, או המובן כולו נשאר מעֵבֶר. ויטגנשטיין מסיים בהמלצה לטפס מעבר למשפטים הנגועים בכל מה שקורה ומקרי, מעל ללוגיקה מתיימרת, לחצות את הסובייקט, "שמקומו מחוץ לספר זה"(מל"פ 5.031), אל השותק בגופו, ואז "יראה העולם נכוחה" (מל"פ 6.54).

גבולות השפה

השפה היא בסיס למחשבה האנושית, ומכיוון שיש מקום וזמן בו השפה אינה יכולה עוד לבטא או לייצג את המחשבה, שם נוצר גבול שפתי או גבול אֵתי. כלומר, אלה דברים שחורגים מגבולות הלוגוס, וכל דיבור מעבר לכך הוא קשקוש או הזיה, ועלינו לשתוק, כי "מה שאי אפשר לדבר עליו,עליו יש לשתוק (מל"פ,הקדמת המחבר, עמ' 5). הגבול נוצר בתחומי השפה בחזקת מה שיש-יש, בדומה ל'אהיה אשר אהיה' הוא שם-השם (שמות, ג יד), ומעבר לו- לא נדע, לא נודע.

האמת של המחשבה, על אף שהיא "מוחלטת" (מל"פ,הקדמת המחבר,עמ' 6), באופן פרדוקסלי אינה התמונה בכללותה, "כי כדי להתוות גבול למחשבה היה עלינו להיות מסוגלים לחשוב את שני צדדיו של הגבול (כלומר,היה עלינו להיות מסוגלים לחשוב את מה שאינו נותן עצמו לחשיבה)" (שם,עמ' 5), היינו,בין המובן לכלום. הגבול בשפה הוא גבול רק מפני שניתן לחשוב אותו, אך בעצם הוא בלתי אפשרי לסימון, מפני שהוא גבול לביטויי המחשבה, בעוד שהמחשבה מסוגלת להעלם באינסופיות, כמו "אובייקט חללי החייב להימצא בחלל אינסופי" (מל"פ 2.0131).

השפה מתחמת, כאמור, גבול לעולם, "הלוגיקה ממלאת את העולם: גבולות העולם הם גבולותיה" (מל"פ 5.61). נשאל- האין החשיבה, על אופניה השונים, משמיטה את הקרקע מתחת לרגלינו, כאילו שאי-שפיות חורגת מהעולם? או שכל ההחרגות הן לעולם בתוך העולם? – "כי אני הנני עולמי",(מל"פ 5.63), הן במחשבותֵיי והן בשׂרעפי ושׂרפי מחשבותיי. הסובייקט, בהקשר זה, "אינו שייך לעולם הוא גבולו של העולם" (מל"פ 5.631) – "הסובייקט המטאפיסי"(מל"פ 5.641). שכן, היכן שמתנשלת הסובייקטיביות (אם בעובדת הגרעין הלוגי או מעבר לו) קיים אובייקט-גוף,שבניגוד לגופי המדבר, אינו כפוף כלל לרצונותיי ולמודעותי; ובמילותיו של ויטגנשטיין- גוף שהוא "ריאליזם טהור- האני של הסוליפסיזם, שמתכווץ לנקודה ללא גודל ונשארת רק ממשות" (מל"פ 5.64), שמתווה גבול לעולם בין החיים והעדרם, בין המשפט להיאמרו בראשונה.

על העולם כותב ויטגנשטיין- "העולם הוא כל מה שקורה" (מל"פ 1), מכלול העובדות במרחב הלוגי. ההתרחשות העובדתית היא קיום מצב הדברים- שהוא "קישור של אובייקטים" (דברים) (מל"פ 2.01). מה שקורה הוא דטרמיניסטי ואפריורי, "האפשרות חייבת להיות טבועה מראש" (מל"פ 2.012). מבחינה לוגית הרגע של הקישור בין דבר לדבר הוא גבול העולם. 'הדבר כשלעצמו' כמוהו כמחוץ למובן, אלא אם כן הוא נקשר בשפה ומאבד את סגולתו ככזה. ובכל זאת, וכפי שחוזר ושונה הפרדוקס הויטגנשטיאני, "פתרון חידת החיים בחלל ובזמן מונחת מחוץ לחלל ולזמן (לא בעיות מדעי הטבע הן אלה,שעלינו לפתרן)" (מל"פ 4312). שכן, הטכנולוגיה,למשל, סופה תמיד להיחרב מתוך עצמה ושפתותיה (ראה מיתוס 'מגדל בבל'), כי בהביטה לעתיד היא מחמיצה את ההווה, את נקודת הגבול, את הכרח הפשטות ומילת היחיד. בהמשך לכך, את הגבול ניתן לחצות אם נשכיל לחיות את ההווה, ובאופן זה לאפשר לחיים ולמוות מקום שנופל מחוץ לזמן, שכן "אם נבין את הנצח לא כמשך זמן אין סופי אלא כא-זמניות, הרי מי שחי בהווה חי בנצח. חיינו הם ללא קץ ממש כמו שדה הראייה שלנו,שהוא ללא גבולות" (מל"פ 6.4311). ומה זה אם לא נישול הסובייקט לתהום הזמן הנוכח ולובן המבט.

בספרו 'חקירות פילוסופיות' משרטט ויטגנשטיין את הגבול ועֶברו- היכן שהגבול נחצה וחצה גם את 'משחקי השפה', כמו "אדם שתמיד לפני פתיחת דלת ביתו יש לו ספק שמא מאחוריה נפערה תהום (וייתכן שאי-פעם יתברר שהוא צדק)" (ח"פ 84). ושם, עם הזעזוע,מתגלה עולם ומלואו- אותן "חבורות שההבנה חטפה בהתנגשות עם גבולות השפה, הן שמאפשרות לנו להכיר בערכו של הגילוי" (ח"פ 119). השפה נולדת ומתעשרת כשהיא נחבטת ומתפוררת בגבולותיה, מכוח ההכרח ומעבר לשאלת הרצון, שכן "הגילוי האמיתי הוא זה העושה אותי מסוגל לחדול מן ההתפלספות כרצוני" (ח"פ 133).

'חקירות פילוסופיות'

משחק-שפה וצורת-חיים

'משחקי-הלשון' (השפה) הם אחד מאותם תהליכים ראשוניים, המתרחש בין הפעוט לסביבתו, של למידת שפה דרך שימוש במילים, אשר מתייחסות לפעולות ועצמים, "תופעות קמאיות הטבועות במשחק הלשון"(ח"פ  654),"לשון פרימיטיבית"(ח"פ 7). משחקי לשון הם "הדבר הראשוני" (ח"פ 656) והרגשות המתפתחים למבנה נפשי של שפה;הם המובן הניתן לשרבוטי השפה- "אופן התבוננות במשחק הלשון" (ח"פ 656). ניתן לראות את השפה "כעיר עתיקה…מוקפת בפרברים חדשים"  (ח"פ 18), שכן, השפה היא מעשה בראשית והמשכו. משחק שפה הוא למעשה מערך לשוני תחום, בעל כללים משלו. לעתים הוא מבנה המתפתח באופן אורגני (כמו בדוגמת הבנאים,בשפה פסיכואנליטית או בשפתו של התינוק), ולעתים הוא מהווה הגבלה מכוונת של השפה הרגילה כדי להציג טענה פילוסופית, ובייחוד כדי להראות את התלות של תופעות באופן הייצוג (כיצד משתנה מושג העצמי, לדוגמא, אם נסיר מהשפה את מלות הרגש), בהקשר זה משחק שפה יוצר למעשה צורת חיים- מבנה עולם מסוים. כותב ויטגנשטיין- "לדמות שפה פירושו לדמות צורת- חיים"(ח"פ 19). היינו, ביטויי השפה משקפים סיטואציות חיים שונות כמו שדה-קרב, מחקר-מדעי, תשוקת-אוהבים וכד'. השימוש במילים נעשה באופנים שונים של דיבור, הגייה, הבעות וכו'. השפה הופכת לקוד פעולה אופייני של מצבי חיים, המבטא כוונות שונות, כחומר ביד היוצר ופרי הנסיבות. את מורכבות המהלכים של השימוש בשפה מכנה ויטגנשטיין-"משחק-לשון" (ח"פ 21), בו קשה לצפות את התוצאה מראש, משום שהכוונה והשביל אינם לוגיקה טהורה. עם זאת, "בשפה נוגעות זו בזו הצפייה והגשמתה" (ח"פ 445), היינו,שהמילים הן זיכרון למשהו שהתאפשר, שניתן היה לעשות בו שימוש, או לכל הפחות לייחל לו. בחיים, אפוא, הרשות נתונה לאין ספור צורות ביטוי,היגד ופעולה, שהשפה מאפשרת בגבולות עולמה. השפה קונטינגנטית- "מה רבות האפשרויות כאן" (ח"פ 335)…"כל מיני שבילים מוכרים היטב מובילים מהמילים הללו לכל הכיוונים" (שם 534). השימוש בשפה משמעו מחשבה, מורכבות והמצאה. "בעלי חיים אינם משתמשים בשפה" (ח"פ 25), היא משמשת בגופם, "רק לבן-אדם יש תחושות" (ח"פ 281)…כמו "שפֶּה חייכני מחייך רק בפנים אנושיים" (שם 583), כי הגוף-החי/ה אינו נדרש למשחק; התקיימותו היא תכליתו. בהינתן לאדם הכושר לשחק,השפה מתעשרת ומתפתחת בתכונת המשחקיות.

משחק-הלשון מחבר את האדם למציאות חייו, "במסגרתו מיישמים את המילים" (ח"פ 96); הוא חיי אדם, דברו ופועלו. השאלה "מהי בעצם מילה?" היא אנלוגית לשאלה "מהו כלי שחמט?" (ח"פ 108), במובן שיש למילה מהות חומרית ו"שיטת פעולה" (שם 109). לא הסבר מדעי ותיאוריות מתפלפלות "כמגדלים פורחים באוויר" (שם 118), אלא שהשפה נלמדת דרך תיאור והתבוננות "בחיים הרגילים"(שם 108)…"היא פשטותם של החיים" (שם 116), ובשימוש ניתן לה חיים כפשוטם, אך באופן פרדוקסלי גם במורכבותם- "תלוי מה אתה מבין במורכב" (שם 47). כותב ויטגנשטיין- "הפילוסופיה היא מאבק נגד כישופה של הבנתנו באמצעיה של השפה" (ח"פ 109), שכן,והפעם מהצד הפשטותי לכאורה, "אנו מחזירים את המילים משימושן המטפיסי אל שימושן היומיומי"(שם 116).

בכל משחקי השפה קיימים יחסי דמיון וקרבה, שלעיתים ברורים לעין, ולעיתים נעלמים מהעין. ויטגנשטיין מכנה זאת "דמיון משפחתי" (ח"פ 67), בדומה לרשת גנטית שמבליטה את המשותף בין חבריה, אך לעיתים המטען הגנטי חבוי ומתגלה בדור מאוחר יותר. העניין מצוי בריבוי קשרים ואסוציאציות, שיוצרים מבנה (דוגמאות) ושייכות, על סמך כללי המשחק, או אופן המפגש שבין יסודות מסוימים. כללי המשחק אינם מוגדרים לחלוטין. השימוש מתאר אותם על סמך ההתנהגות, שיש בה תמיד דרגות חופש או "שוליים מטושטשים" (ח"פ 71), מה שמאפשר "המצאה ושונות תוך כדי משחק"(שם 83). המשחק מכיל, אפוא, פרדוקס לפיו קיימים כללים נוקשים ומרחב ספונטני. משחקי הלשון אינם הנחות מקדימות שמחפשות מחבר, אלא הם עצמים או ביטויים הנוגעים האחד בשני "בדמיון ובהבדל" (שם 130), ומפיקים מהם סיפוק כזה או אחר; הם נושאים תחושות "שאין לגביהן ספק" (ח"פ 288), גם אם נעתקות המילים מפי.

שפה פרטית ואפשריותה

את השפה הפרטית מנתח ויטגנשטיין דרך מושגי הכלל, התחושה והפרדוקס. אין דבר יותר קבוע,יאמר ויטגנשטיין,מהשימוש בדבר שמסוגל להשתנות ללא הרף. את הכלל הפרדוקסלי במהותו ניתן להשׂביע בפועל זה או אחר ולכן גם לסותרו, במובן שאין לו מובן אחד, ולכן רק באשר "הפעולה היא בהתאם לכלל, נאמר שזהו פשר" (ח"פ 201). פשר המתנודד בשפה בין הכרח פנימי לכלל שרירותי, שהוא הממד הסימבולי ומסורת המיתולוגי- הכל מכל בכל (ראה ח"פ 219-221, 372), וגם המעשה, היישום, אינו סוף דבר, אלא ראשיתו של חקר. ויטגנשטיין טוען שראוי שהמשמעות תושג על-ידי "המרתו של ביטוי אחד של הכלל בביטוי אחר" (ח"פ 201), כלומר בשרשרת מסמנית, אך בפועל יש גם כלל פרדוקסלי- אותו רווח בשרשרת, בגבול שבין מסמן למשנהו,שם מושג סיפוק בכל מקרה. לכן,הכלל נבחן במעשה, "בתשתית הסלע שלא מותירה אלא לפעול" (ח"פ 217), וליתר דיוק ב'פרקסיס'- במפגש שבין הסובייקט לעולמו, ולא במחשבה מנותקת. יוצא מכך שאין מהות מתפלספת אחת וקובעת, אלא השימוש, שנמצא על הגבול שבין הפרטי לכללי, הוא שממלא אחר הכלל. מכאן,טוען ויטגנשטיין, "שאי-אפשר למלא אחר הכלל באופן פרטי" (ח"פ 202). "ההתנהגות האנושית המשותפת" (ח"פ 206) היא נקודת מפגש, גבול וייחוס, ששם נולדת שפה, או ליתר דיוק, שם ניתן לפרש את 'מבוך הדרכים' של בליל השפות ונוהגי האדם. כשאני לעצמי נעדרת השפה במשמעות, כמו ברמת הכאב והתחושות "שהן ברשותי" (ח"פ 246); אי-פשר לכל הפחות בכול הנוגע לידיעה ותקשורת, אלא אם כן, נאמר, קָרַבתי לנקודת הגבול, למימושו של הכלל שבי ומעבר לי. נראה שהכלל הויטגנשטיאני קרוב לדיבֵר המקראי 'כפה עליו הר כגיגית', ונמלא בו רצונו, שכן "השימוש בכלל מוליד הסכמה, והפוך" (ח"פ 224), ומן הציות לכלל נגלית השראה (ראה ח"פ 232) ומתקיימת, על אף הכול, שפה פרטית, אמונה מן ההכרח. ברמת התחושה רוכשת השפה הפרטית זהות (משמעות) רק כאשר "מזכירים לנו את תחושותינו" (ח"פ 253), וגם זו רק אשליה, כי בפרטי באמת האחר לא ברשותי.

קרי,שבתחושה הריקה של דמותי המשתקפת נספגות מילות האחר. שפה בלי סביבה מדברת נותרת חלולה, כמי "שמדבר אל עצמו" (ח"פ 260), או "חיפושית" הקודחת בקופסת ראשי (ח"פ 293), בניגוד לשפה הכללית של משחקי הלשון. את התחושה הפרטית מישהו אחר ראה, שמע,דיבר,ורק בשל כך אנו חשים בה, "אל הסובל מביטים בעיניים" (ח"פ 286). זה ההבדל בין דמיון והזיה, את האחרונה לא פגש איש. ההתנסות הפרטית חסרה את הממד האמפירי של השפה הכללית, או בלשון פסיכולוגית את המגע האמפטי. ניתן לסמן אותה ככל העולה על דמיוני וברוחי, שכן "אף אחד אינו יודע האם גם לזולת יש התנסות זאת או משהו אחר" (ח"פ 272), כמו "קישוט שאינו מחובר כלל למנגנון" (ח"פ 270). השפה מתארת דבר-מה, ולכן היא משחק של יותר מאדם אחד, בניגוד ל"פסיאנס שמשחקים לבד" (ח"פ 248).

עם זאת ועל אף כל זאת, בשפה הפרטית אפשר לחצות את גבול השפה אל אי בודד,אל תחושות שאיבדו את עצמן לדעת, כמו "כאב ללא התנהגות כאב" (ח"פ 281), מעין  לאבד צֶלֶם, שכן, "רק על בן אדם ניתן לומר שיש לו תחושות" (ח"פ 281). בשפה הפרטית "אנו נוטים לומר דבר-מה שאיננו מסר" (ח"פ 298), מין 'צעקה' שכזו,שבין "השיר ומלמולי התינוק" (ח"פ 282). הכאב הפרטי ביותר נמצא מעבר למשחקי הלשון, כמו שהסיפוק האחרון נמצא תמיד בגופו של האחד. הכאב הפרטי ממוסס את משחקי השפה; הוא "דימוי כאב חסר תמונה" (ח"פ 300), כמו שהמשחק אינו אלא "פיקציה דקדוקית" (ח"פ 307). השפה הפרטית ממוססת את הפרדוקס שמצוי בתחושה, ש"אין היא דבר-מה,אך גם אין היא לא-כלום"(ח"פ 304); תחושה גבולית המצויה בין השפה הפרטית לכללית. כלומר,השפה אינה רק צינור תקשורת חד-כיווני של העברת מחשבות,אלא היא באותה עת גם לא כלום- "מערומיהן של המילים והתמונה"(ח"פ 349), או הבלתי נסבל ו"הנורא" (ח"פ 296)- אותו גרעין המקיים את האינדיבידואל,וחורג ממנו עד לגבולו של העולם,ומביא משם השראה (וכאב).

ניתוח טקסט של פרויד בהשראת מונחיו של ויטגנשטיין

בספרו "פשר החלומות" (1900) מגדיר פרויד את החלום כאב-טיפוס של מבנה הנפש, אשר דרך עבודת החלום ניתן לנו לחקור את צפונות הנפש ופשרם. במעשה של הגדרה נתחם גבול בין המוגדר למה שאינו כלול בו. מרגע שהנפש הוגדרה כחלום הוקם גבול למציאות- מציאות של חלום ומציאות שמעבר לחלום. בהמשך לפרויד טען לאקאן ש"הלא-מודע מובנה כשפה" (ערכאת- האות 2015), ובכך הוא מתח את קו הגבול בין שפת הנפש והחלום לבין מציאות חוץ נפשית, שאינה נענית למבני השפה. ויטגנשטיין שיער שקיימת "שפה שבשימוש בה אין כל תפקיד ל'נפש' של המילים" (ח"פ 530), כנזכר- "מערומיהן של המילים והתמונה" (ח"פ 349). ויטגנשטיין שרטט את הגבול בין שפה כללית לשפה פרטית, בין האפשרי (הלוגי) ושותפות הדֵעים לבין תחושת הכאב האחד, בין דקדוק חיצוני,הניתן להשוואה וזהות,לבין דקדוק פנימי- דוגמת שיר או נושא מוסיקלי,שהוא חד פעמי, "ואופני השימוש הללו ב'הבנה' בונים את משמעותה"(ח"פ 532).

החלום הוא בין התופעות הפרטיות ביותר של האדם, ולבטח היצירתית ביותר שבהן, כמו גופו, מחשבותיו, צרכיו וסיפוק צרכיו. ניתן לדמותו לקו הגבול שבין משאלותינו בהקיץ למימושם בשינה. בראשיתו של פרק  7 (עמ' 471), החותם את הספר 'פשר החלומות', מביא פרויד חלום, שלא הִתיר לבעליו להמשיך בשנתו, מפני שנקודת הגבול של שפת החלום נחצתה בו למציאות, שרק הכאב הוא לה פשר ושפה – שפה פרטית.

 

חלום 'הבן הנשרף'

ההקדמות לחלום-למופת זה היו כדלקמן: ימים ולילות ישב ושמר אב על-יד מיטת בנו החולה. משמת הילד, פנה האב לחדר סמוך ושכב, אך השאיר את הדלת פתוחה, כדי שיוכל להביט מחדר המיטות שלו אל החדר, בו הייתה מונחת גוויית הילד, שמסביבה עמדו נרות גדולים דולקים. איש זקן, שהוזמן לשם שמירה, ישב על-יד הגווייה במלמלו תפילה. לאחר כמה שעות של שינה חלם האב, שעל-יד מיטתו עומד הילד, אוחז בזרועו ולוחש לו בנזיפה: 'אבא, כלום אינך רואה שאני הולך ונשרף?הוא מקיץ, רואה אור מבהיק מחדר הגווייה, ממהר לשם, מוצא שהשומר הישיש נרדם, שהתכריכים ואחת הזרועות מגוויית ילדו האהוב נשרפו, מחמת נר דולק שנפל עליהם.

 

להבין את החלום מתוך עיניו הסומות והרואות של ויטגנשטיין, מפיו שהצעקה כמו קפאה בו, והפקודה היא בעצם שאלה, זו משימה גבולית ומהפכת. פרויד מדגיש בפשר החלום את יסודות  הדחף המיני ומילוי משאלה. מושגיו של ויטגנשטיין מוסיפים לחלום את עובדת השפה הפרטית הבלתי אפשרית, שגם החלום הנתקל בה בא אל קיצו.

החלום הנ"ל, שנכשל במטרתו- המשך השינה, במושגיו של ויטגנשטיין הוא חלום שהגיע לפִרקו, כלומר, שהכלל שבו התממש יתר על המידה,עד שנשרף בלהט השפה, שנתפרדה מכל תמונה, ונותר רק 'דימוי כאב חסר תמונה', 'צעקה ריקה' בגוף דומם, שפה פרטית. הסובייקט שנחבט בגבולות השפה והעולם, גילה "בחבורותיו"(ח"פ 119) ובמכאוביו עולם ומלואו, את "הכרח השפה המדבר בלוגיקה"(מל"פ 124), ואת "גבולות התפלספותו"(ח"פ 133), ורק הפעולה, שאין בה כל רוח, משיבה לו את רוחו, בבחינת "נעשה ונשמע".

כותב ויטגנשטיין- "כאשר אני ממלא אחר הכלל, אינני בוחר. אני ממלא אחר הכלל באופן עיוור" (ח"פ 219). זו נקודת ההשקה שבין כלל לפעולה "תשתית הסלע"(ח"פ 217), שלא מתירה אלא לפעול, היכן שהשפה המתפלספת שבקה לכל חי, ורק הדחף מזעזע את גופי להֵיעור ולראות את שברי החלום, ושרידי 'אשר ידעתי', ונגזר עלי להיות אל מול אי-ההיות.

מוסיף ויטגנשטיין- "המהות היא בבחינת נעלם עבורנו" (ח"פ 92), "היא (המהות) באה לידי ביטוי בדקדוק"(ח"פ 371), שהוא כאמור פיקציה. המהות , אפוא, חומקת, המחשבה מַשלָה, "ההיבט העמוק מתחמק בקלות" (ח"פ 387), והשפה היא גלגל הצלה שניתן לו לאדם,"שכן דרך המלך הישרה אל הרוח חסומה בפניו לצמיתות (ח"פ 426). ברם, "הוא (המהות) חייב להימצא בסביבה גם כשאינני מוצא אותו, וגם כשאין הוא קיים כלל" (ח"פ 462), במובן של "לעבור מחוסר שחר סמוי לגלוי" (ח"פ 464). שכן, המשמעות מתגלה באמצעות מילים, משחק, חלום ושברו. ומכאן לפילוסופיה- "הפילוסוף מטפל בשאלה כמו במחלה" (ח"פ 255). אין הוא מרפא ופותר אותה, אלא עושה בה שימוש, כמו להראות "לזבוב איך לצאת מהצנצנת" (ח"פ 309), ולחיפושית את הדרך מחוץ לקופסה (ראה ח"פ 293). רוצה לומר, לאוורר את המחשבות עד לקצה הדרך, עד לנקודת ההמצאה של השאלה הבאה..כי "לא באה שום תשובה" (ח"פ 678). המהות היא מעשה השאלה- 'כלום אינך רואה שאני נשרף' זועק הבן בחלום, כי התשובות 'עפו עם הרוח', כמילות השיר, והמציאות רוחשת וקורית ביתמותה.

על הפרדוקס המתעתע בדימויים הויטגנשטיאנים נאמר לעיל שהוא 'דימוי כאב חסר תמונה', ככלות הכול והתמונה, 'צעקה ריקה' של 'הבן הנשרף' הפרוידיאני- גרעין התחושה שמחוץ לכללי המשחק, ובכל זאת הוא מפרנס את המשחק. ויטגנשטיין מדגים את הפרדוקס בהתייחסות לתחושה, שהיא, כאמור, יש ואין כאחד; שיש בה מנגנוני התכלות ובניה על קו השבר/תפר בין הנאמר לנראה, שם הפרדוקס מאבד את שיניו "בנצח ההווה" (מל"פ 6.4311), ושם אי-שם ניבטת תמונת-מציאות ונשמע קול.

מימוש האהבה בחלום הפרוידיאני ובחקירותיו של ויטגנשטיין מושג רק "כשהמוות יפריד בנינו" (מגילת רות, א י"ז), כאשר הכאב חצה את ניסיון החושים ותביעות המשאלה. הזקן, שנרדם על משמרתו בויניֶטה הפרוידיאנית, מלמד על מציאות הרוח שאינה נפרדת וממשיכה בשנתה, במובן ההפוך- ש"בחייהם ובמותם לא נפרדו" (שמואל ב', א כ"ג). רוצה לומר, שהפרדוקס של התחושה הבלתי אפשרית בכאב ובאהבה, נפתר באקט של פרידה וגילוי עולם חדש לשחק בו, לשאול קושיות, ולהתנחם באשר אבד, כי "חדר יכול להיות ריק ובכל זאת מוצף באור" (ח"פ 673).

כמעט בסוף, על 'צורת החיים' הויטגנשטיאנית כפי שהיא ניבטת בדרכי סיפורו של החלום הפרוידיאני. אל החלום וממנו, כמו במשחקי השפה, "מובילים שבילים לכל הכיוונים" (ח"פ 534), כמו שדרכו של חלום 'הבן הנשרף' החל ממקור לא ידוע, נזכר בהרצאה על חלומות, ששמעה אישה בקהל, וסיפרה לפרויד באנליזה, וחלמה מיסודותיו, ואותו רשם פרויד בספרו (עמ' 471), ומאז הוא נפוץ לכל עבר ומעבר לזמן, כי "חיינו הם ללא קץ ממש כמו שדה הראיה שלנו, שהוא ללא גבולות" (מל"פ 6.4311).

ולבסוף, פרויד פותח את ספרו 'פשר החלומות' בציטוט מתוך וירגיליוס, משורר רומי- "אם לא אוכל לרכך את האלים ממעל, אעורר את השאול מתחת". זה תפקידו של החלום, וכשהוא מועד אנו נופלים למציאות שהחלום הסתיר מאיתנו בהקיץ ובליל. בהתפלספותו מאיר ויטגנשטיין את הפרקטיקה הגלויה להולכים במשעולי השאול.

 

 

ביבליוגרפיה

ויטגנשטיין, ל. (1922). מאמר לוגי פילוסופי. תרגום: ע. צמח. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1994.

———– (1953). חקירות פילוסופיות. תרגום: ע. אולמן מרגלית. ירושלים: מאגנס, 2013.

לאקאן, ז' (1966). ערכאת האות בלא מודע או התבונה מאז פרויד. בספר: כתבים כרך א'. תרגום: נ. ברוך. תל אביב: רסלינג, 2015.

פרויד, ז. (1900). פשר החלומות, כרך שני. תרגום: מ. ברכיהו. תל אביב: יבנה, 2003.

השאר פרטים התקשר עכשיו