Blog

"כאשר מישהו אומר מילה מסוימת, הוא חושב באופן בלתי מודע על קבוצות שונות של אסוציאציות, שבנקודת המפגש שלהן נמצאת הסינטגמה[...] כלומר, תופעת המילה מצביעה על בחירה לשונית מתוך השרשרת האסוציאטיבית כדי לקבל את הבידול האופייני ליחידה המבוקשת[...] שכן, הרעיון (הסינטגמטי, ח.ס.) אינו פונה לצורה אלא למערכת חבויה (פרדיגמטי, ח.ס), שהודות לה אנו מקבלים את הניגודים החיוניים לכינונו של הסימן"

פרדיננד דה סוסיר: אבי הבלשנות המודרנית

 (וניתוח שירו של רוני סומק- 'תל אביב בלילה' לאורו של דה סוסיר)

סמיולוגיה מול בלשנות

סמיולוגיה

"מדע החוקר את חיי הסימנים בתוך החיים החברתיים בכללותם- את תוכנם של הסימנים ומהם החוקים המסדירים אותם כחלק מן הפסיכולוגיה החברתית והכללית. מקומה של הלשון בקרב התופעות האנושיות" (דה סוסיר, 2005, עמ' 53-54).

בלשנות

"בלשנות היא חלק מאותו מדע כללי של תופעות חברתיות שהוגדר בסמיולוגיה. כלומר, תיחום של מדע הלשון בתוך כלל חקר הסימנים" (שם, עמ' 54).

"תפקיד הבלשנות-

  1. לערוך את התיאור ואת ההיסטוריה של כל הלשונות שיהיה בכוחה להגיע אליהן.
  2. לחפש את הכוחות הפועלים באופן קבוע ואוניברסאלי בכל הלשונות, ולחשוף את החוקים הכלליים שבאמצעותם ניתן לתאר את כל התופעות הייחודיות של תולדות הלשון.
  3. לתחום ולהגדיר את עצמה" (שם, עמ' 41).

מסמן, מסומן, סימן

מסמן

"דימוי אקוסטי שהוא העקבה הנפשית של צליל "חומרי", הייצוג שהעדות של חושינו נותנת לנו על אודותיו. זהו דימוי חושי" (דה סוסיר, 2005, עמ' 118).

מסומן

"המושג, מובן המילה, שהוא בדרך כלל מופשט יותר מ"חומריות" הצליל. המושגים נמדדים ביחס למושגים אחרים" (שם, עמ' 119).

סימן

"צירופם של המושג ושל הדימוי האקוסטי- המסמן עם המסומן[…] הרעיון של המכלול שמתחייב מהרעיון של החלק החושי (שם, עמ' 119). על פי רוב היחס בין מסמן למסומן הוא שרירותי, כלומר לא קיים קשר בין העצם או התופעה המיוצגים לבין הכינוי שלהם" (יציב, הקדמה לדה סוסיר, 2005, עמ' 19).

"בלשון, מושג הנו תכונה של החומר הקולי, כשם שקוֹליוּת מסוימת היא תכונה של המושג" (שם, עמ' 166). למרות העדר קשר מחייב בין המסמן למסומן, כשהוא נוצק בסימן הדימוי החושי והמושג המופשט חוברים האחד לשני ומוגדרים האחד על ידי השני.

לשון ודיבור

לשון

"לשון זו מערכת של סימנים נבדלים המביעים רעיונות נבדלים (דה סוסיר, 2005, עמ' 47), שטיבה הומוגני, היינו, שעיקרה הוא אותו חיבור בין שני חלקי הסימן (אקוסטי ומושגי), שהם נפשיים במידה זהה" (שם, עמ' 52), "ומאוחדים במוחנו על ידי קשר של צירוף" (שם, עמ' 120).

"הלשון הוא מושא קונקרטי מטיבו. הגם שהסימנים הלשוניים הם מעיקרם נפשיים, הם אינם הפשטות, שכן אלה מציאויות שמקום הימצאותן במוח, שכמו ניתנות למישוש בעזרת דימויים אקוסטיים וחזותיים, שהכתב הוא צורתם המוחשית. הלשון מיוצגת , אפוא, במילון ובדקדוק החיצוני" (שם, עמ' 53), "כפי שהיא קיימת בתוך הקבוצה בצורה של עקבות ששקעו בכל מוח ומוח באופן הדומה למדיי למילון שכל עותקיו, הזהים בניהם, מחולקים בין האנשים" (שם, עמ' 57-58).

"הלשון היא החלק של השפה הנמצא מחוץ לתחום פעולתו של היחיד[…] מעין חוזה שנחתם בין בני הקהילה[…] הלשון, הנבדלת מן הדיבור, היא מושא שאפשר לחקור אותו בנפרד" (שם, עמ' 52-53), משמע המנגנון הלוגי דקדוקי של הלשון, לרבות התחביר, שאינו מותנה בקיומם ובביצועיהם הממשיים של הדוברים"( שם, הערה 6, עמ' 344). כותבת יציב- "הלשון היא הקוד הלשוני (הנייטרלי) המוסכם על כל הדוברים, ומאפשר את התקשורת בין דוברים שונים- מערכת מופשטת המשמשת את כלל הדוברים של אותה שפה" (הקדמה לדה סוסיר, עמ' 20). "הלשון היא השפה פחות הדיבור. היא מכלול ההרגלים הלשוניים המאפשרים לאדם להבין ולגרום לכך שיבינו אותו בהקשר יחידני, חברתי והיסטורי" (דה סוסיר, עמ' 131).

דיבור

"מייצג את כל המימושים האפשריים של מערכת-העל של הלשון, לרבות הכתיבה; הוא ביצועיה האישיים של מערכת הלשון הכללית. המימושים האישיים, טוען דה סוסיר, הם אלה שגורמים לשינוים בלשון" (יציב, הקדמה לדה סוסיר, עמ' 20). "גילוייו של הדיבור יחידניים וחולפים בניגוד לממד המשותף והדטרמיניסטי של הלשון" (דה סוסיר, עמ' 58).

 

(ציר) סינכרוני ודיאכרוני

דיאכרוני

"הבלשנות הדיאכרונית תחקור את היחסים הקושרים ביטויים עוקבים שאינם נתפסים על ידי אותה תודעה קיבוצית, ושמתחלפים בינם לבין עצמם בלא ליצור בניהם מערכת"(דה סוסיר, 2005, עמ' 159). "המחקר הדיאכרוני של הלשון מבקש לתאר את התמורות והשינויים שחלו במהלך ההיסטוריה שלה, כלומר בגלגולים השונים, ולשם כך הוא עוקב אחר הופעת לשון מסוימת ואחר קורותיה בתקופות שונות של תולדותיה. למהלך הזמן חשיבות מרכזית בתיאור הדיאכרוני. עיקרו של תיאור זה בעיסוק בתופעות לשוניות מבודדות לאורך זמן ולא במערכת לשונית שלמה" (יציב, הקדמה לדה סוסיר, עמ' 18). "הבלשנות הדיאכרונית חוקרת את היחסים בין ביטויים עוקבים המחליפים אלה את אלה במהלך הזמן[…] בעיקר הפונטיים" (שם, עמ' 217).

סינכרוני

"הבלשנות הסינכרונית תעסוק ביחסים הלוגיים והפסיכולוגיים הקושרים ביניהם ביטויים הקיימים יחד ויוצרים מערכת, כפי שהם נתפסים על ידי תודעה קיבוצית" (דה סוסיר, 2005, עמ' 159). "המחקר הסינכרוני עוסק במצב הלשון בתקופה נתונה; מטרתו לתאר את הקשרים הקיימים בין תופעות לשוניות בתוך המערכת הלשונית בזמן נתון. בלשונו של דה סוסיר, המחקר הסינכרוני מציג תיאור סטטי של התקופה הנחקרת. הכוונה למצב שבו השינויים שחלים בשפה כל הזמן אינם משבשים את ההבנה ההדדית של כל המשתמשים בה באותו זמן. הדגש במחקר הסינכרוני מושם על מערכת לשונית בתקופה מסוימת ולא על תופעות לשוניות מבודדות וגלגוליהן (כבמחקר הדיאכרוני), מעין חיתוך אופקי המייצג תקופה המורכבת ממספר רב של תופעות.

התיאוריה המבנית, התופסת את השפה כמערכת סגורה ולא כאוסף של פרטים, מבכרת להעמיד כלים לתיאור הלשון כמערכת סינכרונית (שלא חלים בה תנודות מהותיות), שבה כל הסימנים קשורים זה בזה מחד גיסא ומנוגדים זה לזה מאידך גיסא, כלומר כזו שבה ערכו של כל סימן נמדד ביחס לסימנים אחרים" (יציב, הקדמה, עמ' 17-18).

הן הדיאכרוני והן הסינכרוני קשורים במחקר הבלשני, ובצירוף ממד הדיבור הם מרכיבים את השפה בהיבטה הכוללני ( על פי תרשים בדה סוסיר, עמ' 158).

 

יחסים סינטגמטיים ופרדיגמאטיים

סינטגמטיים

"אותם יחסים המבוססים על אופייה הקווי של הלשון, והתלכדותם של המושגים הנבדלים לכדי סדר רציף ושל מספר יסודות מוגדר" (דה סוסיר, 2005, עמ' 191). "הקשר הסינטגמטי מתקיים כאשר סימנים מצטרפים לכדי סינטגמות (צירופים), וסינטגמות מצטרפות לכדי יחידות גדולות יותר כמו משפטים או מבעים. על פי רוב הקשר הסינטגמטי עוקב אחר הציר האופקי של רצף הדיבור או הכתיבה" (יציב, הקדמה לדה סוסיר, עמ' 17). "היחס הסינטגמטי נוכח ומושתת על שני יסודות או יותר, הנוכחים בו בזמן בסדרה מעשית" (שם, עמ' 191-192).

פרדיגמאטיים

"פרדיגמטי הוא הגירוי האסוציאטיבי שמעורר תצריף סינטגמטי מסוים, ושאין בו סדר קבוע[…] היחס האסוציאטיבי מחבר בין ביטויים נעדרים בתוך סדרה וירטואלית שקיומה בזיכרון" (דה סוסיר,2005, עמ' 192). "הקשר הפרדיגמאטי נמצא רק במוחו של הדובר או הכותב והוא מתקיים בין סימנים לשוניים השייכים לאותה קטגוריה, ושיכולים היו לשמש זה תחת זה באותו מקום ברצף הדיבור" (יציב, הקדמה לדה סוסיר, עמ' 19).

הצטלבות הצירים-

"כאשר מישהו אומר מילה מסוימת, הוא חושב באופן בלתי מודע על קבוצות שונות של אסוציאציות, שבנקודת המפגש שלהן נמצאת הסינטגמה[…] כלומר, תופעת המילה מצביעה על בחירה לשונית מתוך השרשרת האסוציאטיבית כדי לקבל את הבידול האופייני ליחידה המבוקשת[…] שכן, הרעיון (הסינטגמטי, ח.ס.) אינו פונה לצורה אלא למערכת חבויה (פרדיגמטי, ח.ס), שהודות לה אנו מקבלים את הניגודים החיוניים לכינונו של הסימן" (שם, עמ' 200).

 

ביבליוגרפיה

דה סוסיר, פ' (1916), קורס בבלשנות כללית, תרגום א' להב, תל אביב:רסלינג, 2005

ניתוח סינטגמטי ופרדיגמאטי של השיר – "תל אביב בלילה", רוני סומק

תורידי את הראש ונראה לך את העֹרף, תדליקי את התנור ונתחיל שוב את החֹרף. גהצי סדיני אספלט מקמטי הנסיעה, את כבר רִהטת רחובות בצעקה. תלשי את הכפתור מחֻלצת הדִמויים, זכרי שהמטפורה היא גם קרטון מלא ביצים. תראי את החלמון מצהיב כשמש בגבעון, אחיו אדון חלבון, מלבין את הירח על דרך אַיָלון. אז בואי ונחליק רִקוד אל תוך אותה מחבת, ועל טִפות השמן נרתיח עוד משפט.

- רוני סומק, (מתוך : 'מחתרת החלב', עמ' 44)

.

ניתוח סינטגמטי

'תורידי את הראש'- הביטוי מכוון למרחב משוחרר מתפקודי הראש העליונים, כמו הביטוי- 'תלשי את הכפתור מחולצת הדימויים'- לחלץ את המחשבה מסדר נתון ומצמצם.

הסינטגמה 'להוריד את הראש' כורכת שתי מילים מנוגדות במרחב- 'ראש' שנמצא למעלה, בעוד ש'לרדת' מכוון למטה.

'ונראה לך את העׂרף'- גם בביטוי זה יש מתח מרחבי בין חזית- 'נראה' הוא מיקום העיניים, לבין האחור- 'העורף'.

המתח הגיאוגרפי-מרחבי נזכר בהמשך השיר בין החלמון הפנימי לחלבון העוטף מבחוץ, ובין 'גבעון לאיילון'- זכר לנס המקראי של מלחמת יהושע, הוא ישראל של מטה, בירושלים של מעלה.

השיר מזמין לרדת ללילותיה של תל אביב מראשה של ירושלים; מדימויים 'מכופתרים' וגבוהים- המסומן, המושג, אל אינטימיות הגוף של ה'צעקה'- המסמן, הדימוי האקוסטי.

הבידול הסינטגמטי מתוך השרשרת האסוציאטיבית בביטוי 'תורידי את הראש' בוחר בעיקר בממד המרחבי והמתח היצרי. הוא מתעלם, למשל, מהמשמעות המספרית וההיסטורית של ה'ראש'- ראשון וראשית, או ראש כמנהיג. 'תורידי' מכוון קדימה ופוסח על ההווה והעבר.

הוא אינו בוחר, למשל, ב'ירידה מן הארץ', אלא דווקא במעשה יצירה משותף וישראלי (ראה על כך בניתוח הפרדיגמאטי) הנדרש ללילותיה של תל אביב וראשה של ירושלים (כאותו נס מקראי בגבעון ובאיילון).

ניתוח פרדיגמטי

'תורידי' בלשון העברית הוא ציווי כלפי אישה אחת ויחידה- תתכופפי, תתפשטי, תרדי לי, כמו הזמנה למתח יצרי בין המינים, בין הראש לגוף, בין העיר של מעלה לזו של מטה, בין היום והלילה, בין השמש והירח. ושם, במתח של המרחב והזמן נוצר חום 'נדלק.. ורותח' של משהו שנולד מתוך הניגודים.

'תדליקי- לדלוק כמו לרדוף כדי להשיג, וגם לפתות- 'תדליקי אותי', תפסי בי- להצית את אש האהבה וסער לילות הגוף. 'דלק' הוא אותה אנרגיה הממתינה להנצת לכדי צורה ותנועה.

'מחבת'- יש בה את ה'מ ׂח'- הראש של מעלה (בהיפוך אותיות זה 'חם' ורותח), ואת ה'בת'- הגוף של מטה נושא צליל וחומר (בהיפוך אותיות זו כמעט 'ת"(א)ב'- תל אביב). או 'מחבט'- אותה אנרגיה של מאבק ומגע בטרם הכרעה.

לבסוף, מאותה 'מחבת', מאותה יורָה רותחת, נוצר 'עוד משפט'- הסימן- הרך הנולד של המסמן והמסומן, פרי הזיווג הבלשני.

השאר פרטים התקשר עכשיו