בדרך כלל אנו פונים לטיפול פסיכולוגי כשהחיים לא זורמים כפי שהיינו רוצים, שמשהו תקוע וחוסם אותנו מלהשיג את מבוקשנו. הפנייה לטיפול היא בקשה טבעית ואנושית לחיות טוב יותר, ולנצל את אפשרויות החיים שטמונות בכישרונותינו, ונמצאות בכול אשר נפנה ובכול אשר נעשה, אלא שבדרך כלל אנו מחמיצים את הקורא לנו.

תופעת החלימה היא עדות לשפע היצירתי שמצוי בנפש האדם, אלא משאנו מתעוררים כאילו שהמשכנו לישון, פרט לכך שהחלום גז – 'הבמאי', 'התסריטן' ו'רושם  המשאלות' נדחק כלא היה מתחת למהומת היום יום ושרידות החיים.

הטיפול הפסיכולוגי אינו פתרון בלבדי לחיים המוחמצים, יש עוד הרבה אפשרויות ומסגרות לברר את מה שנתקע, ולחלץ מתוכנו את התשוקה וחדוות המעשה. ההכשרה הקלינית, יותר משהיא מכשירה את המטפל הראוי ביותר (הרי יש אנשים רבים ומוכשרים שמגלים רגישות, הקשבה והבנה עמוקה של נפתולי החיים), היא מכוונת לכלל האתי הראשון – "אל תזיק! האנליזה שותתת דם…היה זהיר!". הכלל האתי השני, שחוצה את הרעיון הקליני, אך בלעדיו המעשה הטיפולי ריק מרעיון, הוא – "הכר את עצמך, וחתור בחיים בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך".

הדיבור הטיפולי בשניים, ובתנאים של פרטיות, רציפות והתפתחות של ביטחון, מאפשר לסיפור החיים שלנו להיכתב מחדש, ולעלות על הבמה, כאילו שב החלום האבוד לככֵּב בחיינו ההכרתיים, "אל המעט, אל הממושך, אל הרחוק […] רק ככה יצמח האדם אל הגובה הזה[…] כעץ העומד לבדו על ההר ואינו ירא את הברק" (ניטשה). שם נמתח גשר אל תקוות המתחדש, המתעצם.

היכולת לחשוף את עצמנו היא כוח לשחק בחיים ולשחק את החיים, אותו אקט שמניע את מה שנתקע, יחד עם הקושי, המבוכה והכאב הבלתי נמנעים (שהרי הדרמה הפנימית היא עולם פתלתול ודחוס).

פעמים רבות גם המהלך הטיפולי נתקע ומתעוררים בו תסכול ואכזבה. דווקא אבני נֶגף אלו מוכרים כשלב משמעותי וחשוב מאין כמוהו, בו הרצון לפרק, לעזוב, להתרחק הוא נטייה טבעית. בעת שכזו מוזמנים השניים להתמודד עם מה שנתפס כ'התנגדות', אותו כוח שמתגונן מפני 'העלייה לבימה' של חומרים, שמסיבות אישיות, משפחתיות, תרבותיות וכד' הופנמו בנפש כחומר אסור. ההתעקשות מצד שני הצדדים, האחד מטיח השני פתיח, היא שמשחררת בסופו של דבר חומרים נוספים לאוויר העולם, ומַפנה אנרגיה הגנתית לשימוש מספק.

גם בסבל יש מידה מסוימת של סיפוק פרדוקסלי, כפי שאנו מזהים בסימפטומים, אלא שסבל, הכרוך בעונג סימפטומטי, טיבו שאינו מרפה ואינו נגמר, ואילו סיפוק שמתרחש במפגש ממשי, המאפשר לחלום שלי מקום ונראות, מגיע לקֵץ ומקיץ כשהמסך יורד. נוסיף ונאמר שהיכן שמצאנו גבול ומסך, יודעים אנו שלא נחמיץ שוב את המופע הבא, את הריגוש שבדרך, כי הדחף לחצות את הגבול ולהרים מסך ממלא אותנו בתקווה מחודשת.

קיימים כל כך הרבה בני אדם, טעמים, רצונות, ובתוך הערב רב הזה קיימים אין – ספור ניסיונות לחלק ולהגדיר קבוצות, טיפוסים ותכונות של בני אדם. בתחום הפסיכולוגי נהוג לזהות שלושה ארגוני אישיות מרכזיים –

ארגון אישיות נוירוטי – מי שהמבנה הנפשי בו כאילו הושלם, ובשל כך האלמנט ההגנתי מאוד דומיננטי (הנפש היא אוסף של מנגנוני הגנה). לכן האנשים, הנכללים תחת ארגון זה, סובלים מצמצום של הביטוי המיני. הם מפצים על כך בשימוש יתר בחשיבה לעתים באופן אובססיבי,

או בניסיון לעורר את הגוף דרך דרמטיזציה ותופעות פסיכוסומאטיות כדוגמת ההיסטריה.

ארגון אישיות פרוורטי (גבולי) – מי שהמבנה הנפשי שלו כביכול לא הושלם, וכתוצאה מכך קיימת אי יציבות רבה ובלבול וארעיות. המערך ההגנתי פרוץ יותר, ולכן הביטוי המיני מוחצן וגס יותר. הפגיעות הנפשית נגרמת על רקע של מגע בעייתי עם הסביבה, ומנגנוני ההגנה נוקשים ומאופיינים על ידי פיצול של שחור/לבן.

ארגון אישיות פסיכוטי – מי שהמבנה הנפשי כביכול לא הוקם אצלו, ולכן, בהעדרם של מנגנוני הגנה נורמטיביים, מתרחשת נסיגה מהמציאות לעולם תחליפי, שאין בו סדר וחוק מקובלים, כך שמחד, החשיבה צבעונית ומשוגעת, ומאידך, החשיבה שטוחה ודוממת. העדר הגבול (העדר הסירוס הסימבולי) הוא בסיס לעודף יצירתי ואימה קיומית בה בעת. החורבן הנפשי מנטרל את המגע החושני עם בני אדם, הגוף נשאר חשוף ואינו משמש את בעליו לצרכים ארוטיים.

החלוקה הגסה לארגוני האישיות אינה מבטלת את המעברים והדינמיקה שביניהם, כך שבפועל כולנו נגועים באישיות המורכבת מכול הטיפוסים הנ"ל, המתבטאים פה ושם בהתאם לנסיבות החיים. הדומיננטיות של ארגון אישיות מסוים מזהה את האדם ככזה, אך גם כאן יכולים להיות שינויים והתפתחויות קדימה (פרוגרסיה) ואחורה (רגרסיה).

פרויד, למשל, טען ש "הנוירוזה היא התשליל של הפרוורסיה", במובן שמה שהנוירוטי מדחיק, כביטוי מיני אסור, הפרוורטי מחצין באקט דרמטי.

לאקאן קבע ש "הלא מודע מובנה כשפה", כלומר המבנה הנפשי מבוסס על לוגיקה שפתית. הפסיכוטי, שדחה מעליו את החוק ('חוק האב'), יכול לעשות בשפה שימוש החורג מעולם של דיאלוג ויחסים, ולכן הוא נֵיחן בכושר המצאה כמעט בלתי מוגבל, מה שמאפיין עִתות של השראה ואקסטזה אצל אנשים שאינם מוגדרים כפסיכוטיים.

טיפול דינמי

טיפול המכוון בעיקרו לעבודה עם חומרים נפשיים מודעים ולא מודעים. משמעות הדינמיקה היא תנועה, המתקיימת בין מבני הנפש הבאים –

האני – אחראי על הקשר עם המציאות וההתמצאות במציאות, ומתוך כך תפקידו לפשר בין הרשויות הנפשיות, בינן לבין עצמן, ובין הנפש לדרישות המציאות.

העל – אני –  רשות המתבססת באני כתוצאה מתהליך החינוך והחִברוּת של האדם, ומאופיינת על ידי מוסר ומצפון. העל- אני לעתים גמיש ופתוח ולעתים נוקשה וחמור, מאפיינים שקובעים את תפיסות האדם בתחומים נרחבים, ועד כמה הוא נושא חופש או נידון לדיכוי. על – אני בו עוצמת המסרים הפכה לציווי מתמשך, עלול לעורר יצרים הרסניים מסוג של דחף המוות.

הסתמי – מאגר היצרים של האדם, בעיקר הדחפים המיניים, המחפשים פורקן ישיר ומיידי.

– הדינמיקה בין המבנים הנ"ל היא הפעולה הנפשית, שלאורך זמן מאפיינת את סגנון החיים שלנו, את אישיותנו.

פסיכואנליזה

מבוססת על הטיפול הדינמי, כשהנטייה לרגרסיה (נסגנות) מעוּדדת ומוחזקת, בשל הדרישה לתדירות גבוהה של פגישות, ולשכיבה על ספת טיפולים.

טיפול קוגניטיבי- התנהגותי

טיפול המבוסס על היבטי הנפש המודעים, הבאים לידי ביטוי במחשבות ובתפקוד. הטיפול מובנה מסדר מוגבל של פגישות, ונעשה בו ניסיון לשנות את דפוסי החשיבה השליליים לחשיבה חיובית, שאמורה לתרום לערך העצמי, לעולם הרגשות ולשחרור של עכבות התנהגותיות. הטיפול משלב התנסות בהרפיה ומשימות המוטלות על המטופל.

טיפול קצר – מועד

כשמו כן הוא – טיפול המובנה ממספר פגישות מועט, בו מוגדרת מטרה מרכזית לעבודה. יש טיפולים קצרי מועד המשלבים גם תכנים דינמיים. יש הנתרמים מכך לצורך של עניין מסוים ודחוף, ובשביל אחרים זהו ניסיון ראשוני להתבונן על חייהם.

טיפול שיקומי

טיפול שאינו מתייחס כלל ללא מודע, אלא ללימוד מיומנויות חברתיות ותעסוקתיות בשביל לחזור לתפקוד. הטיפול מכוון בעיקר לאנשים שנפגעו פיזית, וסובלים מתסמונת פוסט טראומטית, לנפגעי נפש שמשתלבים בקהילה, ולכול מי שנזקק לתמיכה ממוקדת ושיפור בתפקודיו.

טיפול גוף נפש

טיפול המשלב שׂיח ומגע. בדומה לגישה הקוגניטיבית (שם המוקד הוא דפוסי החשיבה) ההנחה היא שדרך מגע גופני, המהווה צורך ראשוני ובסיסי בהתפתחותו של האדם, נפתחות חסימות בזרימה האנרגטית של הגוף, מה שמשפיע על שינויים בעולם הרגשי ובהֲלָך החשיבה. התחושות הגופניות מעובדות בשיח, והפוך. לעתים המגע הישיר עלול לעקוף את המבנה הנפשי, ולחשוף את המטופל. לכן הרגישות לגבולות היא קריטית, בדומה למה שנדרש בכול סוגי הטיפול.

טיפול בהיפנוזה

טיפול המתבסס על תופעת ההשׁאה (סוגסטיה) – המטפל כדמות סמכותית מצליח לחדור לנפש הלא מודעת של המטופל, ובכוח דבריו לכוון אותו לדרך מיטיבה יותר, לכשיקיץ מהמצב ההיפנוטי. הלא מודע כאילו נפתח, וחומרים סגורים מחיי המטופל נחשפים, ומאפשרים את התנאים לשינוי. ההיפנוזה הייתה השיטה הטיפולית הראשונה של פרויד, אלא שבהמשך דרכו הוא מצא שכוחו של המהפנט אינו חזק דיו להתמודד עם התנגדויות נפשיות, כך שחומר נפשי משמעותי נשאר חסום וללא מגע.

טיפול אנליטי בָּתַר- נפשי (פוסט נפשי)

טיפול שעדיין לא התמסד תחת כותרת זו. הכוונה לטיפול שחוצה את המבנה הנפשי למחוזות נעדרי יחס, שפה וחוק. בגישה זו, ובדומה למצב הפסיכוטי שהוזכר לעיל, כושר ההמצאה של המטופל מתעצם, וכתוצאה מחירות החשיבה שרכש, בהעדרן של חסימות נפשיות משמעותיות, המעשה בחייו מוליכו למחוזות רחוקים ומשוחררים, העשירים בחופש יצירתי ובחוויה קיומית נבדלת. מדובר בהנחה שאמורה להימצא בכול טיפול שפונה למרחב הנפשי. רק משהנפש רכשה מספיק חוסן וביטחון ניתן לחצות אותה מבלי לחרבה. למעשה, מעבר למעשה השיקומי של טיפול בפצעים הנפשיים, זו מטרה הלובשת צורה תוך כדי התהליך הטיפולי, ומאפשרת למטופל להיפרד מהטיפול, וגם מנפשו שלו פהׁ ושם, על מנת לגלות עולם. הרעיון הבּתר- נפשי הוא בין תחומי, וחוצה את ההגמוניה הפסיכואנליטית, שהתגבשה במאה ועשרים השנים האחרונות, מאז גילוייו של פרויד. בלי הפסיכֶה מדובר, אפוא, בטיפול אנליטי. תחומים כמו פילוסופיה, אמנות וכול רעיון מדעי שחוצה את חובת ההוכחה המידית, הם חלק משיח זה. בטיפול אנליטי בּתר- נפשי הפירוק לגורמים הוא כוח המאפשר ליצור צורות חדשות של חיים, עצמאות והישג.

יש עוד גישות טיפוליות וטכניקות שונות, שקצרה היריעה מלהעלותם על הכתב במאמר זה.

הטיפול הפסיכולוגי מתאים לכל מי אשר נפשו בקִרבו ותאוותו בידיו (או שמא רק חצי תאוותו).

על מנת לאפיין את המפגש בין שלושת ארגוני האישיות, שהוזכרו לעיל, וסוגי הטיפול, נשתמש במושג ה 'טרנספרנס' – העברה. הכוונה ליחס רגשי של המטופל המתפתח כלפי המטפל, פעמים רבות בצורה של תביעה (לאהבה בעיקר), שמשחזר בדרך כלל דפוסים ראשוניים ומופנמים של יחסים כלפי הדמויות הקרובות שטיפלו בו ('יחסי אובייקט'), והוא מנוף לעיבוד ושינוים נפשיים.

אצל הנוירוטיים ההעברה מתפתחת בהדרגה ולאורך זמן, ומלווה בקונפליקטים והססנות. כמעט כל סוגי הטיפול מתאימים להם, ובייחוד הטיפול הדינמי, הפסיכואנליטי והטיפול האנליטי הבתר – נפשי. עם הבגרות הנפשית שהנוירוטי רכש במהלך חייו ניתן לחולל עמו תיקון עמוק ונושא פרי.

אצל הפרוורטיים ההעברה מתלקחת במהירות, ומתאפיינת באי- יציבות בין התמסרות מידית לבין זעם ודחייה. ההעברה קושרת את המטפל בתובענות ואידאליזציה, כמו שבבת אחת היא דועכת ונפרמת, כביטוי לחרדת נטישה המצויה ביחסי תלות- דחייה. הטיפול הפסיכואנליטי מומלץ לארגון אישיות גבולי- פרוורטי, משום שתדירות המפגשים וההחזקה הטיפולית מפחיתה את חרדת הנטישה והנפילה לדיכאון.

אצל הפסיכוטיים ההעברה כמעט ולא מתרחשת. היחס לאחר מצומצם, והמטופל, שהתגרש מהעולם, שרוי בעולמו. הודאות שולטת בדבריו, והמטפל הוא לו הד ועדות. אלא שגם הפסיכוטי משתמש בשפה (בדרכו המנותקת), ולכן הטיפול הדינמי באוריינטציה אנליטית בּתר- נפשית יעמוד אל מול ההעברה הריקה, ויסייע לאיכות חייו, והפעם במהופך – לאחוז בקרעים ולשאת את האַין, כי אֵין את מה לחצות. כול טיפול שאינו רגיש לחורבן הנפשי של הפסיכוטי עלול להבעיר בו את אימת הקיום, הנוכחת בו כל העת.

* המשך והרחבה ראה במאמר – 'חרדה, דיכאון והמעשה הטיפולי' באתר זה.

השאר פרטים התקשר עכשיו