התלונות השכיחות שאיתן פונים לטיפול נפשי הן חרדה ודיכאון.
במבט רחב ניתן לומר שפחד ומצבי רוח הם תו ההיכר של בני האדם, שהרי גורשו הם מגן העדן ואל העולם נפלו, נושאי צער ויצר, ועל כך נאמר – 'והעיקר לא לפחד כלל'. מי מאיתנו אינו זוכר פחדים מילדותו ואי ודאות בבגרותו סביב נושאי משפחה, פרנסה ואהבה, שלעתים השתלטו על החיים ופגעו בתפקוד. המונח 'התקף – חרדה' הפך לביטוי רווח, שבא לסמן שירדנו מהפסים ונכנסנו לאזור מסוכן,לעתים כדרך להשיג תשומת לב ותמיכה, ולעתים סימן לשינוי של ממש בתפקוד המלווה בתופעות גופניות.
הדיכאון על גווניו השונים שכיח לא פחות מחרדה,
בעיקר עם הכניסה לבגרות, והמודעות הגוברת לאבדן, פרידה ומגבלות החיים. ביטוייו הם רבים – מעצב ודכדוך ועד להסתגרות והימנעות של כל פעילות ומגע אנושי.
התרבות האנושית מציעה פתרונות לאושר בהתאם לכוח הקנייה שלך,
ואספקה שוטפת של קשרים אוניברסליים וזמינים במגע של אצבע. דווקא בכפר הגלובלי רבים הם הניכור, הריקנות וחוסר המשמעות. האושר כנראה שאינו נקנה בכסף, והטכנולוגיה לא פתרה את הבדידות והכאב (ולו גם אם יפתח קו נוסעים למאדים ובחזרה). החרדה והדיכאון אינם רק תוצאה של הניכור המודרני, אלא תופעה אנושית המתועדת כבר משחר ההיסטוריה, "קול ברמה נשמע, נהי בכי ותמרורים" (ירמיהו לא,יד). כתב ניטשה:"כי הפחד- הפחד הוא הרגש הקדמון ורגש היסוד באדם […] אך הפחד הוא היוצא מן הכלל בנו. ואילו האומץ וההרפתקה וההנאה ממה שעדיין אינו ודאי, מה שעדיין לא הוּעז, כך אני סבור, הוא כל הקדם היסטוריה של האדם".