הגינוי הוא אפוא התחליף המחשבתי של ההדחקה (השלילה:172). מכוח סמל השלילה משתחררת החשיבה מהגבלותיה של ההדחקה, ורוכשת לעצמה תכנים שהם הכרח לה לשם פעולתה, כאילו חצינו את השפה שבהסגר התרבותי והתעשרנו בחומרים טבעיים.
סמל השלילה הוא ביטוי לעושר השפה וחירות החשיבה, שגם אם הפליגו המה אל שפתו של עולם וחשכת המילים, הרי שתכונתו להצביע על קיומו של הלא מודע – אותו בליל של תשוקות ומוצגים, הארוגים בתוך מבנה שפתי, שמציע נמל בית, משען וחוק, לכל הפורע וחותר במחשבותיו, בשלילנותו. בזכותו של סמל השלילה נוסד האני המדבר, שכמו גאות ושפל הים, מבטיח הוא לסובייקט קיום וכליה, מין פתח לעתיד לבוא שכבר תמיד היה.
זו החזרה/יקיצה אל נוכחות המקור שבאה אחרי כל פורענות, שאף הסימנים כבר התבטלו בה – התענגות של זרימה אקראית, "ברגע ההוא נולדתי מחדש, ונדמה היה לי שקיומי הקלוש ממלא את כל העצמים שמסביבי" (רוסו, הזיות:19).
הניצוץ הפואטי ("המטפונימי" מלשון מטפורה + מטונימיה, ח.ס.) מערער את המחשבה הסימפטומטית, המודחקת, וטוען בי קיום ובשר, ורגליים לעמוד עליהן. נצנוץ המחשבה הלז נשען על סמל משליל, שהכרחי בכל טיפול בדיבור ובמעשה אהבה.
המסמן הפרוידיאני, "החוצמרכזיות של האדם" , הוא אותו אחר שאני קשור אליו יותר משאני קשור לעצמי, מאחר שבלבה המוסכם ביותר של זהותי לעצמי, הוא שמושך בחוטיי (שם:495), שבנחת זרועו השוללת ניגעו מסמנים ויחבורו לאבן ובית.
כאשר נוגעים, ולו במעט, ביחסו של האדם אל מסמן – אל 'הזה' הזה, משנים את מהלך ההיסטוריה שלו באמצעות שינוי חבלי העגינה של הווייתו (שם:497), כך מתאר לאקאן את הפעולה האנליטית וכול שיח החותר להיות שלם.
הממד התוך גופי הדומם של השפה, שהשתחרר מחושניותה המפונטזת של מעטפת הגוף וקצות העצבים, מקנה לסימן השפתי כוח וחירות.
סמל השלילה, על אף ובזכות שהוא חומרי במהותו, במובן שהוא נכתב, יכול להיגנב, מוטבע במוחנו, מצטלצל בהגה לכשיחפוץ, ונושא תמיד כתובת כלשהי, הרי שהוא משחרר/משתחרר מהבלי המודחק, ומעיף את המחשבה אל-על. עונג השלילה אינו בהכרח גומר ושובק לכל חי, כמו במקרה הפטיש, כי השפה היא לו אם ואחות, ובפעולתו קיבלה השפה צירים, וירדו המים
קרא עוד