בין אני ועולם – גשר השפה בהרמנויטיקה של גאדמר

בין חיוב לשלילה – המודל הביקורתי של אקסל הונת

ניתן לומר שהשפה דוברת ומתגלה בפנינו מתוך אופקיו הנמזגים של הטקסט, יותר משאנו מדברים אותה. שכן, מה שמתגלה, בדברו נתקיים, ונוסיף על כך שבשפה העברית שורש הדבר נמצא כבר בדיבור. על כך כתב הפילוסוף היפני נישידה – "הדבר אינו ניצב אל מול הסיטואציה, הוא בתוכה"
מוסיף גאדמר- ההיות מכוון לטקסט ובוקע מתוכו […] הקורא, שהבנתו פגשה באוניברסלי, הוא חלק ממשמעות הטקסט ויישומו בהווה – הוא הוא הטקסט, שהיותו נהייתה עצמה ובשביל עצמה, אותו מתח אחדותי של התודעה שנרעדה בהבנותיה.
הגשר עליו אנו צועדים הוא היכן שהשפה כמו מיצתה את עצמה, ורק הפואטי מצליח לתאר את מפולתן של המילים עד לאמת העֵירומה, את צָרוּתו המתנודדת של גשר השפה, גשר העולם בו צועד האיש המדבר.
המהות האנושית מכוונת לטקסט, למילה. הטקסט רוחש בגופנו ופותח שער, כפי שמעשה האמנות מתיך את הזמנים במשמעות אחדותית של אז ועכשיו. הפרשן נמזג ביצירה ששינתה את פניה, את פניו.
במגע ההרמנויטי של גאדמר קורן הטקסט באורה ויופייה הנִכסף והנֶחשף של הישות, וקושר בין העולמות, בין המילים. האובייקטיבי, שצר לנו גשר ושפה, לעולם לא מאפשר לנו להגיע למנוחה ולנחלה, הוא מפרק ומוליד את הסובייקטיבי שוב ושוב, כפי "שכל הנחלים זורמים לים והים איננו מלא" (קהלת, א ז).

קרא עוד

"אנו מתים ונולדים בכל רגע ורגע בחיינו" (רוסו). 'השלילה ' לפרויד כפי שהיא מתכתבת אצל דרידה, סוסיר, לאקאן, חומסקי, ויטגנשטיין.

בין חיוב לשלילה – המודל הביקורתי של אקסל הונת

הגינוי הוא אפוא התחליף המחשבתי של ההדחקה (השלילה:172). מכוח סמל השלילה משתחררת החשיבה מהגבלותיה של ההדחקה, ורוכשת לעצמה תכנים שהם הכרח לה לשם פעולתה, כאילו חצינו את השפה שבהסגר התרבותי והתעשרנו בחומרים טבעיים.
סמל השלילה הוא ביטוי לעושר השפה וחירות החשיבה, שגם אם הפליגו המה אל שפתו של עולם וחשכת המילים, הרי שתכונתו להצביע על קיומו של הלא מודע – אותו בליל של תשוקות ומוצגים, הארוגים בתוך מבנה שפתי, שמציע נמל בית, משען וחוק, לכל הפורע וחותר במחשבותיו, בשלילנותו. בזכותו של סמל השלילה נוסד האני המדבר, שכמו גאות ושפל הים, מבטיח הוא לסובייקט קיום וכליה, מין פתח לעתיד לבוא שכבר תמיד היה.
זו החזרה/יקיצה אל נוכחות המקור שבאה אחרי כל פורענות, שאף הסימנים כבר התבטלו בה – התענגות של זרימה אקראית, "ברגע ההוא נולדתי מחדש, ונדמה היה לי שקיומי הקלוש ממלא את כל העצמים שמסביבי" (רוסו, הזיות:19).
הניצוץ הפואטי ("המטפונימי" מלשון מטפורה + מטונימיה, ח.ס.) מערער את המחשבה הסימפטומטית, המודחקת, וטוען בי קיום ובשר, ורגליים לעמוד עליהן. נצנוץ המחשבה הלז נשען על סמל משליל, שהכרחי בכל טיפול בדיבור ובמעשה אהבה.
המסמן הפרוידיאני, "החוצמרכזיות של האדם" , הוא אותו אחר שאני קשור אליו יותר משאני קשור לעצמי, מאחר שבלבה המוסכם ביותר של זהותי לעצמי, הוא שמושך בחוטיי (שם:495), שבנחת זרועו השוללת ניגעו מסמנים ויחבורו לאבן ובית.
כאשר נוגעים, ולו במעט, ביחסו של האדם אל מסמן – אל 'הזה' הזה, משנים את מהלך ההיסטוריה שלו באמצעות שינוי חבלי העגינה של הווייתו (שם:497), כך מתאר לאקאן את הפעולה האנליטית וכול שיח החותר להיות שלם.
הממד התוך גופי הדומם של השפה, שהשתחרר מחושניותה המפונטזת של מעטפת הגוף וקצות העצבים, מקנה לסימן השפתי כוח וחירות.
סמל השלילה, על אף ובזכות שהוא חומרי במהותו, במובן שהוא נכתב, יכול להיגנב, מוטבע במוחנו, מצטלצל בהגה לכשיחפוץ, ונושא תמיד כתובת כלשהי, הרי שהוא משחרר/משתחרר מהבלי המודחק, ומעיף את המחשבה אל-על. עונג השלילה אינו בהכרח גומר ושובק לכל חי, כמו במקרה הפטיש, כי השפה היא לו אם ואחות, ובפעולתו קיבלה השפה צירים, וירדו המים

קרא עוד