חרדה

החרדה מבית מדרשו של פרויד עברה גלגולים בעבודתו

מתוצר של הדחקה בשל עודף ליבידו (אנרגיה מינית) לא משומש, לסימן הגנתי
מהמציאות, שמתגלגל בחרדה וגורם להדחקה – מנגנון שנועד להעלים את המציאות
הבלתי נסבלת בפועל, שנוגעת בפנטזיה, ולשכוח אותה, כביכול, במעמקי הנפש (שכן
התסמינים השונים הם עדות לכך שחומר נפשי פרץ את מחסום ההדחקה והופיע בחיי
היומיום). החרדה היא, אפוא, מועקה (מציאות חסרת פשר) שמתגלגלת להדחקה, והיא
מאיצה את בניין הנפש ומנגנוני ההגנה. נדמה זאת לאור אדום שמאותת על סכנה,
שיתחלף לאור ירוק, המאפשר את התנועה והדינמיקה הנפשיים. כשהרמזור 'מקולקל'
תהיה זו מציאות טוטלית של שיתוק- "פקק" או תנועה בלתי פוסקת, ובמושגים
קליניים ניתן לדמות זאת להתקף של מאניה- דפרסיה בהתאמה לצבעי הירוק והאדום.
כשמנגנון ההדחקה לא פועל כראוי, למשל דחיית 'חוק האב' בפסיכוזה (משמע,
סירוב לסדר התרבותי והגבלת הסיפוק שמייצג 'שם האב'), או כתוצאה מהלם נפשי,
מתייצבת החרדה כמצב טראומטי של סימנים וקולות חוזרים ונשנים התוקפים מבחוץ,
מהמציאות כאמור,ואינם נקשרים במבנה הנפשי. אם תרצו ניתן לדמות זאת לאדום
רצוף, או לצבע אכרומטי,  או לעיוורון מסוים, מעין קיפאון של קשת הצבעים.

חרדה היא סימן מבחוץ (גירוי) המעיד על כך שהתחברנו לעולם פנימי,

משמע לצרכים מסוימים שאנו נדרשים לספקם, ומתוך כך לאפשרות של כאב, במידה ולא סופקו. אצל הסובייקט ('בעל החיים המדבר') נדרשת סביבה שתסייע בידו להרגיע ולשחרר את הצורך, מה שנחווה כסיפוק. כשהסביבה מצומצמת, מוגבלת או לא קיימת כלל מתפתח מצב טראומתי. החרדה היא, כאמור, סימן שמקדים את ההדחקה, ומאותת לנו על כך שמתהווה מצב של ריגוש, בדרך כלל גופני, התובע שחרור. במקרה של הטראומה סימן החרדה מחמיץ את ייעודו, ונשאר כ 'אות- קין' פוסט טראומתי, המגיב ישירות וללא הדחקה. בהעדר מגע אנושי גם חומרים יכולים לשמש תחליף לפונקציה החסרה. הן החרדה והן הטראומה הם מצב של עודף התענגות (כאשר הכלים הנפשיים נכשלים לווסת את עוצמת הגירוי) – הראשון מאותת, השני מתמוטט. בחרדה מתקיימת עדיין דינמיקה בין החוץ לפנים, בעוד שבטראומה הקשרים נפרמו, והגוף נשאר יתום בסביבה עקרה. ניתן להביט על זה כאילו נשארו רק גוף או רק סביבה – שממה של סימן אין-סופי, חרדת כל. אלא שהשממה, כידוע, נקשרת במושג 'הפרחת השממה', בחזקת להכות בסלע ויצאו ממנו מים, "ההופכי הצור אגם מים, חלמיש למעינו מים" (תהלים, קיד, ח). כשהמגע הנצרך בין הסובייקט וסביבתו מתקיים, גם גירויים שליליים נושאים סיפוק בצורת סימפטום (שחרור הכרוך במועקה), וכשהגירויים חיוביים נחווה מיני אהבה והתרגעות.

פרויד הקדים שני מושגים לסיגנל החרדה

פרויד הקדים שני מושגים לסיגנל החרדה. הראשון הוא 'השלילה', שאין לה ייצוג בנפש, כלומר היא לא נרשמה במבנה השפתי של הנפש, ונדחתה ממנו בתור חומר זר, בדומה למושג המוות. אם זאת, תהיה זו השלילה שמצביעה על החומר המודחק, ותורמת לדינמיקה של החיים. ניתן לומר בהפשטה מסוימת, שהיכן שנאמר ה 'לא' נמצא ה 'כן', ושהתופעה הנפשית מתמצית ביש ובאפשרי (הנעים), ואילו התופעות החוץ נפשיות דינן הוא הריק והדחוי (הלא נעים), ותכונתן שהן מתהפכות לאות ולחרדה. על כך כותב ז'יז'ק – "האדם איננו זהותו, אלא הוא השליליות הטהורה, שאפשרויותיה הן המחאה והכוח להתנגד" ('נקודת המבט הפרלקטית'), ועונה גרוסמן – "שמתוך הלא- אהיה, פתאום עלה בי טעם היותי" ('נופל מעבר לזמן'). רוצה לומר, שבמגע עם החרדה כתופעה מהממשי, יש גם טעם קיומי ומכונן, מעין תמרור הקשור בסדר ובכאוס, בעיצור ובתנועה, ראש גשר לשבר.

 

המושג השני הוא 'המאוים' (unheimlich), שתבע פרויד, וקשור אף הוא לתופעת החרדה. הוא  'הביתי הזר' – חומר לכאורה נפשי ומוכר, שמנכר את האני מעצמו, כאילו זה לא אני, ומטיל עליו אימה המאיימת לכלותו. פרויד הדגים זאת במקרים של השתקפות האדם בדמות זרה, במקרים של חזרה אינסופית בתוך מבוך ללא מוצא ועוד, מעין חלק מתוכנו שהפך למאוים, האינטימי ביותר שמגיח מבחוץ כסימן מבשר רעות, או היכן שקו הגבול בין הפנים לחוץ נחצה והפך לסימן של חרדה. בדומה לכך, ואולי בבסיס כל זאת, נמצא מושג הדחף, שמגדיר את הגבול שבין הנפשי לגופני, והרי בזה אנו עסקינן, שמהדחף מתגלגלים החיים והמוות, האונים והאין אונים, מתערבבים זה בזה, מבלבלים את היוצרות ומַפרים את היצָרים והיוצרים.

שיתוף המאמר